עמוד החסד

יש מדרש מעניין בנושא "והלכת בדרכיו" המלמד שאם אדם חי ודבק במדת קונו וכל שאיפתו לעבודתו יתברך, נחשב שהוא כחייל בצבאו של מקום המסולק מכל פרטיות עצמית, עד כי גם אכילתו ומשתהו אינם אלא עבודת ה' לבד, ואז ממילא יהיה 'קורא בשם השם', ועליו אומר המדרש: והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט...

משל ליהודי שפגשוהו חיילים רומאים בדרך וביקשו להורגו והיה בסכנת מוות ממשית, אמר להם: 'אני מנתיניו של השליט הרומאי' ושחררו אותו. אומרים חז"ל: ומה אם נתלה בבשר ודם ניצל, במי שאמר והיה העולם לא כל שכן.

קריאה בשם ה' מתפרשת בשני אופנים:

א - לפרסם שם שמים ולהשפיע בפועל על סביבתו שיהיו כולם עובדי ה' ובכך לעשות נחת רוח לבורא יתברך.

ב - "קריאה" - תפילה אמִתית ומתוקנת עם כח ה'השפעה'.

החוליה המקשרת והמשותפת לשני האופנים הללו היא הבחינה של "והלכת בדרכיו", דהיינו נתינה ושאיפה להשפעה נקייה מנגיעות.

הרב דסלר זצ"ל מלמד ומדגיש, שלא נטעה לומר שכל 'דרשן' או 'מרצה' יכול לקבל את התואר של 'קורא בשם השם', ושכח ההשפעה על השומעים תלוי באיכות ורמת הדרשה, אלא האמת היא, שלדרשות אין כח בעצם לבקוע דרך רצונותיו המנוגדים של השומע, הלא כתוב בתורה הקדושה: "השוחד יעוור עיני חכמים...", הרצונות והתאוות האנוכיות משחדות את השומע ומעוורות אותו מלראות ולקבל את דברי הדרשן, אולם מעשי חסד אמִתיים, בבחינת "והלכת בדרכיו", רצונות טהורים לקרב רחוקים הנקיים ממדת הנטילה ואהבת עצמו, באלה הוא כח ההשפעה האמִתי.

רק מי שהוא מצבא בוראו, אשר כל שאיפתו להרבות כבוד שמים ולהתחסד עם קונו, אשר יעבוד בכח הנתינה ממש וימסור נפשו לעבודתו, מבלי להתחשב עם פרטיותו, כבודו, פרנסתו ושאר עניני העולם הזה שלו, רק הוא יכול להשפיע באמת.

הרב דסלר זצ"ל מעיד: "בעינינו ראינו בני אדם, 'לומדים' (למדנים) גדולים ובעלי כישרון נשגבים, שומרי תורה ומצוה ובעלי מחשבה מעולה, ואף על פי כן לא ישפיעו בישיבה להכניס רוח בן-תורה בתלמידים כדבעי (כמו שצריך), והוא משום שיעסקו בישיבה לשם משרה, פרנסה וכבוד. כאלה לא יפעלו מאומה, ועניין זה הוא שגדרו חז"ל: 'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב', דהיינו כאשר השומע חש בהרגש פנימי, חסד אמִתי, אין בכח שום נגיעה לעמוד נגדה, כי במקום אשר אור ה'אמת' מגיע, ירגיש החושך התבטלותו לגמרי" ('מכתב מאליהו' א' 138).

במקום אחר משלים הרב דסלר זצ"ל את העניין, וכך לשונו: "אך לכאורה נראה בחוש סתירה לכך, שהרי הרבה זכו לחנך בני תורה מצוינים לאלפים, אף שלא זכו שיהיה עמלם של המחנכים מזוקק לשמה. ואיך הצליחו באופן מצוין כל כך?

הביאור בזה הוא כך, אם נקודת בחירתו של התלמיד נמוכה מאוד והרב צריך להעלותו בִּזְכוּתוֹ, באופן זה, בלי 'לשם שמים' ממש לא יוכל לפעול, כנ"ל. אך יש אשר נקודת בחירת התלמיד גבוהה יחסית, אם מפאת חינוכו או מפאת מדות נפשו, שיש לו בטבע קצת מעין טהרת הלב והתקרבות לרוחניות^[1], אלא שלא היה לתלמיד מי שיגלה אזנו לדברי תורה... ואז אין רבו אלא כלי עבורו לבאר לְשִׂכְלוֹ את אשר חסר לו בידיעות. אז בודאי יצליח הרב ללמדו דברי תורה, אף אם יעשה 'שלא לשמה', והרבה פעמים אנו מוצאים שהתלמיד מתעלה לבסוף הרבה למעלה מן הרב" ('מכתב מאליהו' ד' 272).

[1] או בעלי תשובה שקיבלו לזמן מסוים במתנה לב בוער לה'.

העניין השני של 'קורא בשם השם' היא התפילה המתוקנת:

תפילה של האדם ה'נוטל' בדרך כלל סובבת סביב הנאותיו ורצונותיו הפרטיים גרידא, ורחוקה מהתפילה המתוקנת להרבות כבוד שמים. אמנם התפילה המתוקנת עניינה כוונה טהורה לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, השפעה, נתינה והתחסדות עם הזולת, ובכלל זה גם נתינה לעצמו, אך למען התכלית הרוחנית להרבות כבוד שמים.

המדרש אומר בעניין זכות אבות: "אם ראית זכות אבות שמטה, וזכות אימהות שנתמוטטה, לך והטפל בחסדים. הדא הוא דכתיב (ישעיה נד' י'): "כִּי הֶהָרִים (האבות) יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת (האימהות) תְּמוּטֶנָה (ואח"כ) וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ..." וביארו חז"ל (כיצד 'חסדי מאתך לא ימוש'?) מדה כנגד מדה, שבחסד קונים חסדו יתברך ('מכתב מאליהו' א' 140).

מהו עניין זכות האבות?

מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 8) ע"פ ר' חיים מוולאז'ין ('רוח חיים' ה' ג'): "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם... ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ' ז'): 'מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו', כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מנסיון 'לך לך'. וקבלת כל דעבדין משמיא לטב (קבלת האמונה שכל מה שעושים משמים לטובה), מנסיון הרעב שלא הרהר אחר מדות ה' יתברך ...".

ידוע שבעל ה'שפת אמת' עלה לכס האדמו"רות בגיל צעיר מאוד בזכות ולא בחסד, אך היו כאלה שהתנגדו. רבי העניך מאלכסנדר זצ"ל אמר: משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה בקי גדול בטיפוס הרים, ופעם אחת באחת הפסגות הגבוהות שכבש נדהם לראות ילד קטן משחק בחול, ניגש אליו בחרדת כבוד ושאל אותו: "ילד חמוד איך הצלחת לטפס על הר כל כך גבוה? ענה לו הילד, "אבי הוא זה שטיפס, אני נולדתי כאן".

המתנה הגדולה שאדם יכול להנחיל לילדיו זוהי 'מדרגת נקודת הבחירה' דהיינו, הנחלת אפשרות להתחיל את עבודת ה' מנקודה גבוהה יותר.

נמצא, שיש כח רוחני-סגולי הנקרא 'זכות אבות' שבכוחו להנחיל ולהוריש תכונות רוחניות מהאבות הקדושים לעם היהודי בבחינת ב'כח' (ובמקרים מיוחדים אפילו בפועל, כמו זכות ברית המילה, יבואר לקמן), כלומר להנחיל לילדי ישראל את קניין מידותיהם הטובות אשר הגיעו עד שורש מחצב נשמות ישראל בעבודת ה' במסירות נפש - לשם שמים. כי כל הנשמות שבכל הדורות מאוחדות הן דרך פנימיותן בשלמות המצוות ובשמחתן.

לתוספת ביאור נרחיב מעט.

ישנם בכללות שני אופנים עיקריים בעניין ירושת האבות:

א - דרך השתדלות חינוכית ודוגמא אישית.

ב - דרך סגולית.

חינוך ע"י דוגמא אישית מובן ומאוד מסתבר, אך ירושת האבות בדרך הסגולית צריכה ביאור.

בהקדים תחילה, מובא בספרים הקדושים שכל נשמות ישראל שבכל הדורות מאוחדות בשורשן, במחצב הנשמות ודבוקות תדיר בבורא יתברך, בבחינת קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הם (הקדוש ברוך הוא ונשמות ישראל והתורה דבוקים באחדות). אך בעולמנו הגשמי מציאות זאת נסתרת היא ולא ניכרת דבקותן בשרשן, וזאת מחמת הגוף, התאוות הגשמיות הנותנות תחושה של מציאות שלכאורה נפרדת ממנו יתברך, אמנם לאחר זיכוך הגוף - ה'רצון לקבל', ע"י תורה ומצוות לשם שמים, עניין דבקות הנשמות בשורשן מתגלה מכח הבחירה.

מגלה לנו הרב דסלר זצ"ל, שבכל הדורות כאשר היה חסרון במדרגתם של כלל ישראל מבחינה רוחנית, ה' יתברך עורר כנגדם עלילות ושמדות שמטרתם העיקרית הייתה לעוררם לתשובה ולתקן את הדבר, כך גם היה בזמן החשמונאים שלמדרגתם הכללית של ישראל הייתה חסרה נקודה אחת בלשמה של תורה ומצוות, בבחינת 'התרשלו בעבודה', דבר שגרם לרבים מבני ישראל להתיוון, וכנגדם התעוררה גזירת שמד רוחני - "וחשך על פני תהום - זו מלכות יָוָן שהחשיכו עיניהם של ישראל בגזרותיהם". היוונים ניסו בכל מאודם להטיל בישראל מזוהמתם ולהחשיך אור תורת ישראל על ידי חכמתם.

אמנם החשמונאים במסירות נפשם זכו לגלות שנקודת אור התורה הפנימית אין לה ביטול לעולם, ובתשובתם השלמה עלו למדרגת לשמה גמור, וזאת הייתה הסיבה האמיתית הרוחנית שמחמתה זכו להתגבר בניסים גדולים על היוונים, מכיוון שהגיעו לנקודת פנים דפנים אשר שם מתחברות הנשמות בשורש כנ"ל, ועל ידי החיבור הרוחני של כל נשמות ישראל יחד – זכות אבות, הבנים קיבלו במתנה את עניין התשובה ואת אור התורה שאין לו ביטול לעולם, ואור זה מתגלה לנבראים מזמן הנס ועד היום בזמן חג החנוכה.

זהו עומק קביעת זכר לדורות, כי בפנים הנפש נקבעה אז התשועה ולימודה מאבותינו הקדושים, והגיעה לנקודת פנים דפנים, ועל ידי זה נתאחדה ונתעצמה באחוד כל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.

נקודה אחת מהכרתם הפנימית של הדור שחיו בזמן הנס נמצאת גם עתה בתוך כל אחד מישראל, בבחינת בכח, ועל ידי מעשה מצות הדלקת נר חנוכה ומצוות החג מתעורר אותו אור שוב להשפיע, בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' (שה"ש רבה ה' ג') להוציא מפנים הנפש את האור שנקנה בנפש כל אחד מישראל מהדורות שחיו בזמן הנס ('מכתב מאליהו' ב' 112).

וכך גם בעניין מצות ברית המילה, "תניא רשב"ג אומר כל מצוה שקיבלו עליהם בשמחה כגון: מילה דכתיב: 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב' (תהילים קיט' פסוק קסב'), עדיין עושין אותה בשמחה" (שבת קל.). כלומר את מה שקיבלו עליהם (האבות) בשמחת שלמות המצוה "עדיין" עושים הם (הבנים) בשמחה.

במצות ברית המילה יש סוד נפלא, מסירות נפשם של עם ישראל בכל הדורות לקיים את מצות ברית המילה הגיע עד פנימיות כל נשמות ישראל בצורה עמוקה ביותר, שהתבטא אפילו בפועל, עד שאפילו הרחוקים מקיום תורה ומצוות, עד היום מקיימים בתמימות את ברית המילה לילדיהם בזכות האבות, למרות שמבחינה טבעית הגיונית אין שום סיבה לסכן תינוק בן שמונת ימים בניתוח מסוכן ללא הרדמה, ועוד במקום הכי רגיש בגוף.

אבל כבר הנביא זכריה הכין אותנו שכך יראו הדברים באחרית הימים וכמה גדולה זכות אבות לעניין הגאולה וכך לשונו: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט' יא') מבאר הרמב"ן: "רמז בכאן על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות, ולא ישאר בידם רק זכות מצות מילה" (בפירושו לשיר השירים) וזאת בכח זכות מסירת נפשם של האבות על המצוה.

על פי הנ"ל ניתן יהיה להבין את סוד יום הכיפורים, בבחינת 'עיצומו של יום מכפר', וכך לשון הרב דסלר זצ"ל: "והנה ביום הכיפורים מתגלה בנשמות ישראל אור עליון מבחינה זו, ועל ידו מתגלה דבקות כלל נשמות ישראל אלו באלו... ומבחינת התחברותם לאבות הקדושים שבהם נכללו כל ישראל" דהיינו כנ"ל, אותה בחינת התאחדות עם נשמות האבות הקדושים, אך לא מכח הבחירה ועבודת האדם כבחנוכה וכו' אלא בסגולת 'עיצומו של יום מכפר'" ('מכתב מאליהו' ב' 112).

על פי ביאורנו לעיל בפרקים העוסקים במושגים ובשורש פנימיות הדברים יהיה מובן גם עניין 'זכות אבות':

היות והדבקות הרוחנית לא תצויר, אלא על ידי 'השוואת הצורה', וכאשר יהודי דבק במדת האבות, משפיע ונותן ללא פניות ומקיים תורה ומצוות לשם שמים, הרי הוא מתחבר ומידבק בדומה לו, ב'אבות' מעל למקום והזמן^[1].

[1] כשיעור ה'לשמה' - ההתדמות, כך שיעור הדבקות.

ע"פ יסוד זה, מבאר הרב דסלר זצ"ל, את הגמרא (בשבת נה.) המביאה לכאורה שיש מחלוקת, האם תמה זכות אבות, ומתרץ שבאמת אין מחלוקת, אלא הביאור הוא: 

שלדבקים במדת האבות, 'זכות אבות' 'לא תמה' ומתעוררת בנפשנו כפי שיעור 'השוואת הצורה' וההתדמות למדתם, ולאלה שלא דבקים במדת האבות, תמה 'זכות אבות' בסוד הפירוד ו'שינוי הצורה'. ולא פליגי בגמרא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים, הכל בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות שהיא עצם הדבקות הרוחנית^[2].

 ^{[2] ועיין גם בתוס' שבת (נה).}

הבה נאחוז אנו במדת האבות, שהם ירושה טבעית בנשמתנו שאינה בטלה לעולם.

מבואר, שניתן לנו הכח להדבק באבותינו הקדושים, באופן מופלא, מעל המקום והזמן, להדבק במדותיהם ובתכונות נפשם התרומיות לעבודתו יתברך, כי הקניינים הרוחניים של אבותינו נכללו בנצח, בשורש נשמות ישראל ובנשמת כל יהודי, בבחינת ב'כח', וע"י תורה ומצוות ועבודת מדות נקיה מנגיעות, בבחינת 'מדת האבות', אנו יכולים לעורר את אותם מדות מפנימיותינו ושורשנו ולדבוק בהם מכח 'השוואת הצורה' ('מכתב מאליהו' א' 8-14)^[3].

[3] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ב' 232 בדברי מהר"ל, מדוע אמר יוסף למצריים שימולו.

על פי היסודות הללו ניתן להבין בחינה נוספת של דבקות והתחברות לצדיקים מכח ההתדמות ו'השוואת הצורה', וכך לשון הגמרא (יבמות צו:- צז.): "...דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהילים סא' ה') 'אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים...', וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים (בעולם הזה ובבא באותו זמן)? אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.

אמר ר' יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז' י') 'וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים', ככומָר של ענבים. מה כומָר של ענבים^[4] כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר".   

^{[4] תורה תמימה (שם סט') - כומר הוא כלי שמניחין בו ענבים עד שמתחממים, ויינו נוח לזוב, וזה כעין שפתיים רוחשות ויסודו לשון דיבור (רש"י).}

ובמסכת 'שקלים' (ז:) מוסיפה הגמרא: "רב גידל אמר, האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו. שנאמר (תהילים לט' ז'): 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ'...".

ועוד בליקוטי מוהר"ן (קצב'): "...ויש עצה לזה לצייר לפניו דמות דיוקנו של החכם בשעת הלימוד כשלומדין דבריו כמובא בירושלמי (שקלים פ"ב הלכה ה') שצריך לצייר בשעת הלמוד כאלו התנא עומד לפניו, כי בהספר של החכם נרשם ונצטייר שם דמות החכם, כי אלו הדבורים והאותיות הנרשמין ומציירין בהספר הם שֵכל החכם ונשמתו ובחינות פניו, נמצא ששכלו ונשמתו ופניו שהוא דמותו ממש הוא באלו האותיות והתיבות...".

"אפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על ידי זה נתדבק(ת) רוחם ברוחנו כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יבמות צז.): 'שפתותיהם דובבות בקבר' וזה על ידי בחינת נשיקה... (בחינת דבקות) כשאדם כשר לומד תורת התנא אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא וגורם תענוג גדול להתנא כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו' ...בחינת אתדבקות רוחא ברוחא ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא (והדבקות, משום שהשכינה יושבת בין שני הצדיקים) בין צדיק עליון (בחינת 'לשמה' - משפיע) שהוא התנא שחידש זאת התורה ועכשיו משפיע בה, ובין צדיק התחתון (גם משפיע, שלומד 'לשמה' בסוד ההתדמות) הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק, וזה (שיר השירים ה' יג'): 'שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים' על ידי בחינת נשיקין 'נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר' לשון מעבר לעבר, היינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון וזה (שיר השירים ז' יד'): 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ...', ששני דודים, היינו שני הצדיקים נתנו ריח... (ליקוטי מוהר"ן יב')^[5].

[5] ועיין עוד ב'מכתב מאליהו' ד' 368 מכתב לח'.

מוסיף ה'בן יהוידע' (בכורות לא:): "נראה הטעם, כי אותו הבל של דברי תורה שאומר החכם משמו בבית המדרש הולך ונעשה רוח חיים לשכון על עצמותיו בקבר ונעשה בו חיות לפי שעה, ומאחר והשפתיים הם הראשונים בפה והם מבחוץ, אז חונה זה הבל הנעשה רוח חיים על השפתיים ונותן בהם חיות להיות דובבות^[6]. וגם עוד זוכה השפתיים לזה, כי 'שפה' בגימטריה 'שכינה', וזה הלימוד היה 'לשמה' - לשם (אות) ה"א, סוד השכינה^[7]".

^{[6] ה'ערוך לנר' יבמות צו: מבאר שהכוונה לשפתיים של נפשו.}

^{[7] התדמות לאותו צדיק. עיין לעיל בנושא 'השוואת הצורה' - התדמות.}

על פי היסודות הנ"ל ניתן להבין גם את עניין הדבקות בחכמים בעולמנו כמו שמבאר בעל ה'סולם' וכך לשונו: "...יעצו לנו חז"ל 'עשה לך רב וקנה לך חבר', דהיינו שהאדם יבחר לעצמו אדם חשוב ומפורסם שיהיה לו לרב, שממנו (כשישמש אותו) יוכל לבוא לעסק תורה ומצוות על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו... ואחר שהתרגל בעסק ההשפעה (לשם שמים) אצל רבו הוא יכול להעבירו גם לעסק תורה ומצוות 'לשמה', כלפי הקב"ה, כי הרגל נעשה טבע (והתנהג ע"פ זה בכל התחומים)... ונמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (משמשו לשם שמים וכד') הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו, כמו שבארנו במשל האיבר הנחתך מהגוף וחזר ונתדבק בו, עיין שם היטב^[8]. ועל כן התלמיד יכול להשתמש מהשגת רוממות השי"ת של רבו... ואז יוכל גם התלמיד לעסוק בתורה ומצוות 'לשמה' בכל לבבו ונפשו ומאודו, שהיא הסגולה המביאה לדביקות נצחית בהקב"ה (בסוד 'השוואת הצורה').

^{[8] "אמנם אם קרה ואיזה איבר נחתך מן הגוף, אז הם נעשים לשתי רשויות נפרדות וכללות הגוף כבר אינו יודע צרכיו של אותו האיבר הנפרד. והאיבר אינו יודע עוד מחשבותיו של הגוף שיוכל לשמש אותו ולהועיל לו. ואם יבוא הרופא ויחבר את האיבר לגוף כמקודם לכן, הנה חוזר האיבר לדעת מחשבותיו וצרכיו של כללות הגוף, וכללות הגוף חוזר לדעת צרכיו של האיבר".} 

ובזה תבין (בפנימיות) מה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): 'גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר (מלכים ב- ג' יא'): ...אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, למד לא נאמר, אלא יצק', לכאורה תמוה איך מעשים פשוטים יהיו גדולים מלימוד החכמה והדעת? ובאמור מובן היטב כי השימוש ששימש לרבו בגופו ומאודו על מנת לעשות נחת רוח לרבו מביאהו לדביקות ברבו, דהיינו ל'השוואת הצורה' ומקבל ע"י זה ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, בסוד 'פה אל פה' שהיא דביקות רוחא ברוחא... אמנם כל זה אמור אם השימוש הוא על מנת להשפיע אליו נחת רוח, אבל אם השימוש הוא לתועלת עצמו, ששימוש מעין זה אינו מסוגל להביאו לדביקות ברבו (משום 'שינוי צורה'), ודאי שהלימוד אצל רבו חשוב יותר משימושו" ('מתן תורה' - בעל 'הסולם').

ע"פ אלו הדברים אפשר גם להבין מדוע באופן ייחודי נבחר יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן להמשיך את דרכו של משה רבינו ולזכות לנבואה, וכך אומר המדרש (במדבר רבה (וילנא) פרשת נשא פרשה יב') :

"נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד'... וכן אירע ליהושע, שלא יָרְשׁוּ בניו של משה מקומו (למרות שהיו ראויים) אלא יהושע יָרש מקומו, כמה דתימא (במדבר כז' יח') "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו", 'וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד' זה יהושע שהיה משמש את משה ביום ובלילה, כמה דתימא: (שמות לג' יא') "...וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא ימִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל...", ולפי שֶׁשִּׁמֵּשׁ אדוניו זכה לרוח הקודש שנאמר: (יהושע א' א') "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה". שאין תלמוד לומר "מְשָׁרֵת מֹשֶׁה", למה נאמר? לומר לך לפי שהיה 'מְשָׁרֵת מֹשֶׁה' זכה לנבואה, הוי 'יְכֻבָּד'"

לאחר החידוש הנפלא, שניתן להדבק בצדיקים מעל למקום והזמן, בסוד "השוואת הצורה' ולהתחבר למעלתם, רבי נתן מברסלב ('לקוטי הלכות' שבת ו' ג') נותן לנו עצה ודרך 'למעשה', וכך לשונו: "...כי כל אדם צריך להגיע לזה, לתכלית הפרישות והקדושה באמת (ביטול הרצון לקבל לעצמו), וזה עיקר תכליתו לנצח, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, וזעירין אינון דזכין (מעטים אלו שזוכים) לזה בשלמות באמת, על כן עיקר התיקון של שאר כל אדם הוא על ידי ההתקרבות לצדיקים אמִתיים, להם ולתלמידיהם וכו'... כי עיקר התורה אין יודעין כי אם צדיקי אמת שפרשו את עצמם מתאוות עולם הזה לגמרי לגמרי... אבל מחמת שלאו כל אדם יודע היכן הם הצדיקים האלו, ואיך זוכין להאמין בהם ולהתקרב אליהם באמת, על כן העצה לזה הוא נֵדר, שידור איזה נדר ויקיים מיד, כי נדרים סייג לפרישות... ועל כן על ידי זה עולה ומקשר את עצמו ('השוואת הצורה' וההתדמות) להצדיקים אמִתיים שזכו לתכלית הפרישות באמת...".

גם במדרגתנו ניתן להשתמש בעצתו של רבי נתן זצ"ל ולקבל קבלות קטנות של פרישות (בלי נדר) בעניינים שונים, כל אחד לפי ערכו, בבחינת "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ..." (משלי יב' י'), כדי שנוכל להתדמות לצדיקים ולהדבק בהם מעל למקום והזמן ויקוים בנו: "...הדבק בתלמידים ובחכמים, ומעלה אני עליך כאילו נדבקת בו" (רש"י דב' יא').

עצה נוספת למעשה נותן לנו גם הרב שריה דבליצקי זצ"ל בספרו 'לנפש תדרשנו' וכך לשונו: "כשאנחנו נוסעים כעת בס"ד למקומות קדושים כאלה של איתני ארץ ועמודי עולם, אנחנו צריכים על כל פנים להידבק במקצת במידותיהם... וע"י זה נקיים במקצת מן המקצת  מה שכתבו המקובלים, דכשהולכים להשתטח על קברי הצדיקים צריך להדבק רוחא ברוחא... ע"י הרצון של השתוות במקצת מן המקצת בדרכיהם והנהגותיהם הקדושים, זה יהיה בערכנו בחינת הדבקות רוחא ברוחא לפי ערכנו.

למדנו לעיל^[1] ש'השוואת הצורה' למדותיו יתברך, בבחינת "והלכת בדרכיו" היא עצם הדבקות בו יתברך ותכלית עבודתנו, על פי זה נבאר את מדת האמת.

^{[1] עיין בנושא 'השוואת הצורה - התדמות' וכן בנושא 'והלכת בדרכיו והדבקות'.}

אומר רבינו יונה (פרקי אבות א' יח'): "על שלשה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום, שנאמר: אמת ומשפט שלום, שפטו בשעריכם".

פירוש: "ועל האמת" - שיש לאדם ללכת בדרכי הקב"ה שהוא אמת ותורתו אמת, והולך בדרכי אמת גם כן ילך באותו הדרך. שנאמר: "והלכת בדרכיו" (השוואת הצורה).

מוסיף המהר"ל ('תפארת ישראל'): "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו. דבר זה עוד יותר על הכל, שעל ידי התורה מתדמה אל ה' יתברך, במה שאפשר להתדמות אל בוראו, כי חותמו של הקב"ה הוא אמת (שבת נה.). ומשפטי התורה ודרכיה אמת.

את הפסוק "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע" (שמות כג' ז'). מבאר 'ספר החינוך' (מצוה עד'): "ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללה בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אִתּוֹ אמת, ואין הברכה מצויה וחלה, אלא במתדמים אליו במעשיהם (דבקות ו'השוואת הצורה'), להיותם אמִתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא 'רחום', ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא 'רב החסד'. אבל כל מי שמעשיו בהיפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהיפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא היפך מדותיו, והיפך מדת הברכה שהיא בו, היא המארה והקללה, והיפך השמחה והשלום והתענוג שהם אִתּוֹ, הוא הדאגה והקטטה והצער (שינוי צורה, בבחינת רשעים בחייהם קרויים מתים). כל אלה: זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱלֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵל" (איוב כ' כט'). ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון רִחוּק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הרחוק הזהירתנו שלא נטה אוזנינו כלל לשום דבר שנחשב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זיכרונם לברכה: (חולין מד:) הרחק מן הכעור ומן הדומה לו..."

ע"פ היסודות שלמדנו בעניין ההתדמות לבורא יתברך שהיא עצם הדבקות ו'התכלית', נמצא שבעל 'החינוך' קיפל דברים נשגבים בהגדרתו את עניין 'אמת ושקר' עד שדבריו נוגעים בביאור 'תכלית הבריאה', כי אחת ממדותיו יתברך ''אמת'', והדבק במדת האמת דבק בו יתברך ובברכה  (ויתבאר עוד לקמן).

מספרת הגמרא (סנהדרין צז.) בעניין מדת האמת, על אחד הצדיקים שלא היה משנה דיבורו לשקר, אפילו יתנו לו כל הון שבעולם, וכל כך למה?

מפני שפעם אחת הוא נקלע למקום ששמו 'קושטא' ('אמת' בלשון ארמית), ואנשי אותו מקום לא היו משנים דיבורם לשקר, ולא היה אדם מת טרם זמנו, נשא אישה מהם, והיו לו ממנה שני בנים. יום אחד היתה יושבת אשתו לחפוף ראשה ובאה שכנתה ודפקה בדלת, ומשום דרך ארץ אמר לה שאינה בבית, לאחר זה המעשה מתו שני בניו.

באו אנשי המקום לשאול איך אירע הדבר, סיפר להם המעשה שארע. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות.

ביאור העניין על פי יסודות שלמדנו, ידוע שאחת מיג' מדות הרחמים של הקב"ה היא מדת האמת, וכשאדם דבק במדת האמת, שעליה אומרת הגמרא בשבת (נה.) שהיא חותמו של הקב"ה, הוא דבק בחי החיים^[2] בסוד 'השוואת הצורה' וההתדמות לבורא יתברך, לפי ערכו ומדרגתו, ועליו נאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד' ד'). אולם כאשר אדם דובר שקר הוא מנתק את הא' - אלופו של עולם, מהמילה אמת, בסוד שינוי הצורה, ונשאר מת.

^{[2] "כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹקים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה' כב') : וכן  "וַה' אֱלֹקים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם מִקִּצְפּוֹ תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וְלֹא יָכִלוּ גוֹיִם זַעְמו" (ירמיה י' י').}

הגמרא במסכת ראש השנה (יז:) מקשה סתירה, לכאורה הרי ביג' מדות הרחמים, במדה אחת כתוב: "רב חסד", דהיינו הנהגת ה' המורה על חסד לפנים משורת הדין, ועל מדה אחרת כתוב "אמת", דהיינו דין, אמת ללא רחמים.

מתרצת הגמרא (רש"י) בתחילה "אמת", דהיינו על פי הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בדין, משתנה הנהגתו יתברך ל"רב חסד", דהיינו לפנים משורת הדין ורחמים.

צריך להבין, כיצד מדת האמת - דין, קשורה ושייכת לי"ג מדות של רחמים^[3]?

^{[3] עיין 'נודע ביהודה' אהבת ציון דרוש ד'.}

התורה הקדושה מתחילה בפסוק המפורסם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א' א').

אומר רש"י - ברא אלקים (מדת הדין). ולא אמר ברא י-ה-ו-ה (מדת הרחמים), שבתחילה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, והיינו דכתיב: "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י-ה-ו-ה אֱלֹהִים (שיתוף רחמים ודין) אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (בראשית ב' ד')^[4].

^{[4] כך מופיע אצלנו הלשון במדרש (רבה יב'): "לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ כּוֹסוֹת רֵיקִים, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֲנִי נוֹתֵן לְתוֹכָן חַמִּין, הֵם מִתְבַּקְּעִין. צוֹנֵן, הֵם מַקְרִיסִין, וּמֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ עֵרַב חֲמִין בְּצוֹנֵן וְנָתַן בָּהֶם וְעָמָדוּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם בּוֹרֵא אֲנִי אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, הֲוֵי חֶטְיָיה סַגִּיאִין (יהיו חוטאים הרבה). בְּמִדַּת הַדִּין, הָאֵיךְ הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד? אֶלָּא הֲרֵי אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וְהַלְּוַאי יַעֲמֹד.}

מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ג' מעמ' 224) את עניין הקשר בין מדת האמת - דין ליג' מדות של רחמים:

תדע, יש דין שנובע מרחמים, כי עיקר הנהגת הדין אשר עלתה במחשבה תחילה לברוא בה את העולם היתה למען החסד, כמו שנאמר: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה..." (תהילים פט' ג').

פירוש, ה' יתברך הוא טוב ודרך הטוב להיטיב, וכדי שההטבה תהיה שלמה ללא נהמא דכיסופא - בושה, ברא את העולם הזה על מנת לתת אפשרות לאדם לזכות בהטבה השלמה ע"י עבודתו בתורה ומצוות, ולא כמקבל מתנת חינם.

נמצא שהחסד הגדול, הבחינה של להיטיב לנבראיו תוכל להתקיים דווקא ע"י הנהגה של דין, אמת ולא ע"י חסד ורחמים שבאלו עדיין תישאר הבחינה של נהמא דכיסופא, דהיינו בחינת הבושה הנובעת מקבלת הטבה שאינה עולה בקנה אחד עם העבודה^[5].

^{[5] עיין לעיל באריכות בנושא 'התפתחות הדרגתית'.}

מזו הסיבה מדת האמת - דין כלולה ביג' מדות של רחמים, היות ובשורשה היא רחמים.

על כן גדולי עולם, בתשוקתם אל שלמות העבודה, שאפו לזכות בעבודתם על פי מדת הדין, וזה שאמר יעקב אבינו ע"ה: "... וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים" (בראשית כח' כא'), מבאר הספורנו: "הנני מקבל עלי מעתה שהאל יתברך המרחם יהיה לי לאלקים ויתנהג עמי במדת הדין".

ואם תקשה, והרי אמרו ז"ל שאוצר מתנת חינם, מוכן הוא רק בשביל הנשמות היותר גדולות בעולם, כמו נשמתו של משה רבינו שהוא ביקש -  "ואתחנן", מאוצר מתנת חינם - ולא בדין וכו'?

מתרץ בעל הסולם זצ"ל^[6] ש'התכלית' היא לקבל את הטבת הבורא יתברך ללא בושה, וכשהצדיק מקבל מאוצר מתנת חינם אינו מרגיש בושה, שכן הבושה נובעת מ'קבלה לעצמו' - מ'שינוי צורה' מתכונת הבורא יתברך (עיין לעיל בנושא 'שורש הנהמא דכיסופא'), אבל הצדיק, אשר הגיע להתדמות לבוראו במדת ההשפעה וְהָעֲנָוָה^[7], שמרגיש בכל אבריו וגידיו שכל זכויותיו ומעלותיו מתנות חינם, ובזכות עצמו אין לו דבר, כי ה' עשה עושה ויעשה את כל המעשים, וכאשר צדיק כזה מתפלל לבורא יתברך להורדת השפעות, תפילתו אינה לעצמו, אלא אך ורק על מנת להשפיע, ועל כן אינו מרגיש בושה, כי בקבלה מתוקנת בהשפעה אין שינוי צורה ואין בושה.

[6] 'הסתכלות פנימית' חלק א'.

^{[7] עיין בנושא 'ענוה והכרת הטוב' עניין הקשר בין נתינה וענוה.}

אמנם עדיין נשאר קשה, אם כן איך אנו, רוב ככול נשמות ישראל שעדיין לא הגיעו לשלמות ההשפעה, ומאידך גם איננו יכולים לעמוד בדין, נינצל מהנהמא דכיסופא?

מספר דרכים לפנינו, הדרך הראשונה והיא הרצויה היא קיום תורה ומצוות בכל כֹּחוֹתֵינוּ להגיע לשם שמים, ובמקביל להדבק באותם חכמים השלמים, בבחינת הרוצה להדבק בשכינה "הִדַּבֵּק בחכמים ותלמידיהם", דהיינו ולהתייחד עמהם, ולהתמיד בישיבתם, ולהשתתף עמהם בכל אופן מאופני החברה במאכל ובמשתה ובעסק, כדי שיגיע לנו בזה להדמות במעשיהם ולהאמין הדעות האמתיות מדבריהם^[8] וע"י כך להדמות למדותיו יתברך, בבחינת והלכת בדרכיו לדובקה בו^[9] (כנ"ל בנושא 'השוואת הצורה' - 'התדמות'). וכן נמצא בכל פעם שמשווה צורתו לרבו (משמשו לשם שמים וכד') הוא מתדבק בו לשעתו, ומתוך כך הוא משיג ידיעותיו ומחשבותיו של רבו, לפי מדת דביקותו (עיין לעייל בנושא 'זכות אבות'). 

^{[8] רמב"ם ספר המצוות - מצוה ו'.}

^{[9] ביאור נוסף הוא כמו שביארנו בנושא 'זכות אבות' עיין שם מספר אופנים בדבקות בצדיקים. ותדע שהמכנה המשותף לכל אופני הדבקות הוא עניין ה'התדמות' ו'השוואת הצורה'.}

הדרך השנייה להגיע לתיקון, קבלת ייסורי העולם הזה והעולם הבא ובכללם סוד גלגול הנשמות ('מכתב מאליהו' ד' 120), שתפקידם לזכך את הרצון לקבל השלילי שבנו, כדי שנוכל כולנו להגיע לתיקון השלם, בבחינת "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' פרק יד').

בעניין 'מדת האמת' המיוחסת ליעקב אבינו, תחילה מבאר הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' ב' 160) שמדת אברהם אבינו עליו השלום - מדת 'החסד' ועבודת הימין. ומדתו של יצחק - מדת ה'גבורה' ועבודת השמאל. ומדתו של יעקב - מדת ה'תפארת' או מדת ה'אמת' שהיא עבודת התכללות שני הקצוות, שהיא השלמות^[10].

[10] תדע, שלא רק יעקב אבינו הגיע לשלמות, אלא גם אברהם ויצחק הגיעו לשלמות עצמית ולהשלמת חלקם בבריאה, דהיינו לשיעור ולמיזוג המדויק של חסד, גבורה ותפארת, בהתייחסות ל'מדתו' העיקרית של כל אחד, ובעניין יעקב חז"ל גילו לנו, שכדי להוציא ולהוליד עם קדוש שיביא את כל הבריאה לתיקונה, הניפוי והברור חייב להיות בתכלית הדקדוק, שהרי מאברהם אבינו יצא גם ישמעאל, מיצחק יצא גם עֵשָׂו, בעוד שמיעקב יצאו שנים עשר שבטים קדושים ללא פסולת כלל.

מדת יעקב, מדת 'האמת' מאחדת את מדת 'החסד' ו'הגבורה', כאחד בשאיפה למצוא את נקודת האמת - את רצון ה', מעבר לנגיעות.

יעקב אבינו הוכתר בתורה הקדושה בתואר 'איש תם' וכבעל מדת האמת בשלימותה - "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב..." (מיכה פרק ז' כ').

אך לכאורה הדבר תמוה, היות וכמעט כל מעשיו של יעקב אבינו ע"ה המוזכרים בתורה, לא רק שנראים היפך מדת האמת, אלא נראים אפילו שנעשו מתוך שקר ותרמית ח"ו. כמו לדוגמא, הדרך שזכה יעקב בבכורה ובברכות אביו, התנהלותו בבית לבן וכו'.

תדע, כלל גדול הוא: כל מדה באה אל שלימותה רק כשאדם עומד בנסיון של ההפך שלה.

פירוש, יעקב אבינו בא לידי שלמות מדת האמת, רק על ידי כך שזימנו לו משמים נסיונות שצורתם החיצונית היתה נראית כהיפך האמת, ויעקב אבינו מכח קדושתו וטהרתו הכניס בהם כוונה טהורה לעשות הטוב בעיני ה', רק למען האמת הצרופה - רצון ה'^[11], ובכך זכה לקדש בעבודתו גם את המקומות שבתחום מדת האמת הנושקים את מידת השקר, דהיינו שנראים כשקר, עד שזכה לשלימות מדת האמת, ובכך הגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות בבורא יתברך ש'חותמו אמת' ולדבקות בשורש נשמות ישראל, ועל ידי כך הצליח להנחיל אותה לזרעו לדורותיו^[12], בבחינת "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב..." (צפניה ג' יג').

^{[11] כמו לדוגמא, כאשר רבקה ביקשה מיעקב להתחפש לעֵשָׂו והוא סירב, אמרה לו, כך קבלתי בנבואה (תרגום אונקלוס בראשית כז' יג'). מוכח שרצון ה' היה שיעקב יקבל את הברכות, ועיין עוד בילקוט תולדות קטו'.} 

^{[12] עיין לעיל בנושא 'זכות אבות'.}

הגמרא (מסכת בבא בתרא קכג.) מספרת: אמר יעקב לרחל "האם תנשאי לי", אמרה לו: "כן", אבל אבי רמאי הוא ולא תוכל לו... אמר לה "אחיו אני ברמאות", אמרה לו "וכי מותר לצדיקים להלך ברמאות?", אמר לה כן, "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב - כב' כז').

מותר לצדיקים לעשות תחבולות, להזהר ולהנצל מהרמאים, אבל לרמות אותם בדבר אחר אסור (ריטב"א).

יעקב עשה ערמה, אך בעל כרחו, בוכה ואנוס על פי הדיבור, לא כיוון לרצונות עצמו כלל, רק להוציא לפועל את התכלית הנרצית מה', ושקר לשם אמת כזו, הוא אמת.

אמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסיטרא אחרא ('מכתב מאליהו' א' 94).

מי שעיקר שאיפתו לאמת בכל העניינים, וכל שכן בלימוד התורה הקדושה ובתפילה, ומחפש ומבקש לדעת את האמת - את רצון ה', בכל מצב ונסיון, מובטח לו לדעת את המיזוג הנכון בין החסד והגבורה - מדת האמת ביתר שלמות, בסיעתא דשמיא ולהדבק בבורא יתברך שחותמו אמת^[13], בסוד 'השוואת הצורה'.

^{[13] היה אפשר לומר, שכאשר אדם לומד 'שור שנגח את הפרה', לכאורה אין ביכולתו להגיע להרגש ה' ברמה הגבוהה, כי כל מחשבותיו אחוזות בענייני עולם העשיה. אמנם על פי הנ"ל בהתברר, שבלימוד תורה 'עד השגת נקודת האמת' אפשר להגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות, דהיינו לתורה במדרגה הגבוהה ביותר, אפילו בזמן הלימוד בנושא ענייני עולם הזה, כי הדבוק במדת האמת, הרי הוא ב'השוואת הצורה', שהיא עצם הדבקות בו יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו'.}

מובא במדרש (בראשית רבה ח' ה'): "אמר רבי סימון, בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כתים כתים וחבורות חבורות, מהם אומרים: 'אל יברא' ומהם אומרים: 'יברא', הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יא'): 'חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ'. 'חסד' אומר יברא, שהוא גומל חסדים. ו'אמת' אומר אל יברא, שכולו שקרים. 'צדק' אומר יברא, שהוא עושה צדקות. 'שלום' אומר אל יברא, דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, הדא הוא דכתיב (דניאל ח' יב'): '...וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה...', אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא, ריבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסיה (חותם) שלך (שהוא 'אמת'), תעלה אמת מן הארץ, הדא הוא דכתיב (תהלים פה' יב'): 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח'..."

מבאר רבי נתן (הלכות רבית אות כח)^[1]: "זֶה שֶׁמְּסַיְּמִין הַתּוֹרָה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל וּמַתְחִילִין מִיָּד, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים וְכוּ'. כִּי רַזַ"ל דָּרְשׁוּ עַל פָּסוּק זֶה, "אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל", שֶׁשִּׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת. וְזֶהוּ בְּחִינָה הַנַּ"ל, כִּי מֹשֶׁה רָאָה גֹּדֶל הַחֻרְבָּן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל כָּל כָּךְ וְעָבְרוּ עַל כָּל הַתּוֹרָה וְעָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה עַד שֶׁהָיָה מִשּׁוּרַת הַדִּין, הָאֱמֶת, עַל-פִּי הַתּוֹרָה לְהַרְחִיק וּלְהַאֲבִיד אֶת יִשְׂרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֶרֶף מִמֶּנּוּ וְאַשְׁמִידֵם וְכוּ'. עַל-כֵּן הִשְׂכִּיל מֹשֶׁה וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת לָאָרֶץ, זֶה בְּחִינַת 'וְתַּשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה' הַנַּ"ל, כְּמוֹ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁלִיךְ אֶת הָאֱמֶת לָאָרֶץ עַל שֶׁקִּטְרֵג עַל בְּרִיאַת הָאָדָם וְכַנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה וְדָבַק בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בְּחִינַת תּוֹרַת אֱמֶת, הִשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, לְהוֹרוֹת שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁהֵם תּוֹרַת אֱמֶת, אַף-עַל-פִּי-כֵן מֵאַחַר שֶׁעַל יָדָם עוֹלֶה עַל דַּעְתּוֹ שֶׁאֶפֶס תִּקְוָה וְאִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל עוֹד עַל יִשְׂרָאֵל, עַל-כֵּן הִשְׁלִיכָם אַרְצָה וְהִרְחִיקָם מֵעַל פָּנָיו וְחִזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַאֲמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג עַמְקוּת דַּעְתּוֹ כְּלָל, עַד שֶׁהֵבִין שֶׁאַף-עַל-פִּי-כֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רוֹצֶה שֶׁיִּתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם^[2] (ורצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה'), וְעַל-יְדֵי-זֶה הִרְבָּה לְהִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, שֶׁפָּעַל בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁנִּתְרַצָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לָהֶם וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת. וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ בְּחִינָה הַנַּ"ל, בְּחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְעַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח וְכַנַּ"ל. וּכְמוֹ כֵן עָשָׂה מֹשֶׁה, כִּי אִם לֹא הָיָה מַשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת וְהָיָה הַקִּטְרוּג גָּדוֹל, חַס וְשָׁלוֹם, עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶאֶבָדִין, חַס וְשָׁלוֹם, וְאָז הָיָה הָאֱמֶת מִתְעַלֵּם לְגַמְרֵי, כִּי אֵין מִי שֶׁיְּגַלֶּה הָאֱמֶת בָּעוֹלָם כִּי אִם יִשְׂרָאֵל. עַל-כֵּן הִשְׁלִיךְ הַלּוּחוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת אֱמֶת, בִּבְחִינַת וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה, וְהִתְחַזֵּק בִּתְפִלָּתוֹ כִּי הֶאֱמִין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשִּיג אֲמִתַּת דַּעְתּוֹ כִּי מאוד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתָיו, וְזָכָה שֶׁעָלְתָה בְּיָדוֹ וְנִתְרַצָּה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמָחַל לוֹ וְצִוָּה לוֹ לִפְסֹל לוּחוֹת שְׁנִיּוֹת, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּעֲלֶה אֱמֶת מִן הָאָרֶץ, בְּחִינַת אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְכַנַּ"ל. וְעַל-כֵּן אַחַר לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל (סיום התורה), מַתְחִילִין מִיָּד בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, שֶׁהוּא סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת, כַּמּוּבָא. לְהוֹרוֹת שֶׁזֶּה עִקַּר הָאֱמֶת כְּשֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וְאֵין מִתְרַחֲקִין בְּשׁוּם אֹפֶן, רַק מַתְחִילִין בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת 'לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל' 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים', שֶׁמֹּשֶׁה בְּעוֹצֶם כֹּחוֹ הִמְשִׁיךְ דֶּרֶךְ זֶה עַל-יְדֵי שְׁבִירַת לוּחוֹת שֶׁהוֹדָה לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאָמַר לוֹ: 'יִשַּׁר כֹּחֲךָ שֶׁשָּׁבַרְתָּ'. שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה יוּכַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהִתְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַתְחָלַת הַתּוֹרָה בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים, סוֹפֵי תֵּיבוֹת 'אֱ'מֶ'ת. כִּי רַק זֶהוּ עִקַּר אֲמִתַּת הָאֱמֶת שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק עַל-יְדֵי הָאֱמֶת, רַק יָבִין וְיֵדַע שֶׁאֵין יוֹדְעִין כְּלָל וּצְרִיכִין לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי אֲמִתַּת רַחֲמָיו שָׂגְבוּ מאוד וְכָל יְמֵי חַיֵּי הָאָדָם יוּכַל לְהַתְחִיל לְהִתְקָרֵב לַהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא" עַד דִּכְדּוּכָא שֶׁל נֶפֶשׁ. כִּי חַסְדֵי ה' לֹא תָמְנוּ וְלֹא כָלוּ רַחֲמָיו לְעוֹלָם". 

[1] בחרתי לצטט קטע מעט ארוך מדברי רבי נתן, מרוב נחיצותו להבנת העניין.

2] דבר זה רמוז בפסוק זה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב' י') - וכי משה היה תופש בהקב"ה שהוא אומר הניחה לי, אלא למאן דאמר למלך שכעס על בנו והכניסו לקיטון (חדרון) ומתחיל לבקש להכותו והיה המלך מצעק מן הקיטון הניחה לי שאכנו, והיה פדגוג עומד בחוץ, אמר הפדגוג המלך ובנו לפנים בקיטון למה הוא אומר הניחה לי אלא מפני שהמלך מבקש שאלך ואפייסנו על בנו, לכך הוא מצעק הניחה לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה 'ועתה הניחה לי' אמר משה מפני שהקב"ה רוצה שאפייס על ישראל, לפיכך הוא אומר ועתה הניחה לי, מיד התחיל לבקש עליהם רחמים הוי "ויחל משה את פני ה' אלהיו" (שמות רבה (וילנא) פרשת כי תשא פרשה מב).

נורא נוראות מה מלמדת אותנו התורה הקדושה, שהעיקר הגדול הוא לעשות את רצון ה', כי רצון ה' הוא ה'אמת לאמיתה', אפילו אם צריך לשלם מחיר יקר ולשבר את הדבר היקר מכל, את לוחות הברית, סמל האמת.

מלמדים אותנו חז"ל שיש נסיונות ומצבים שונים המחייבים אותנו להשליך, אפילו את 'האמת' ארצה, כל זמן שתוצאותיה התרחקות ממנו יתברך, נזק ורפיון רוחני, , כי רצון ה' הוא שנתקרב אליו יתברך ונדבק בו באהבה, וזו היא ה'אמת לאמיתה'.

אמנם צריך לדעת שבמדרגתנו, על פי רוב, רצון ה' נסתר מאוד, וללא בירור וקבלת הדרכה מרב גדול אסור לנו לקבל החלטות בנושא.

בשלב ראשוני הדרך הנכונה היא, להתעלם ולהסיח את הדעת מאותה 'אמת' שמרחיקה אותנו, בבחינת 'ותשלך אמת ארצה', ולהמתין לזמן המתאים - לזמן התחזקות, אמונה ושמחה, ואז להתמודד עם אותה 'אמת' ולתקן את הטעון תיקון, בבחינת 'אמת מארץ תצמח'^[3].

[3] עיין עוד לקמן ב'חשבון נפש'.

נתאר לעצמנו אדם השוכב חולה בבית החולים, חלש ותשוש כח אשר בקושי רב שותה מעט מרק להשיב נפשו. לפתע ניגש אליו אדם מאוד מכובד ו'אמת' באמתחתו, ספר מעוטר בהסכמות. פותח הוא לפניו את הספר ומוכיח אותו על שאינו אוכל דברים בריאים המזינים את הגוף כמו: בשר, ירקות, פחמימות, חלבונים...

ברור לכולם  ש'אמת' כזאת המזיקה לאדם אינה ה'אמת לאמיתה'.

שמעתי פעם מאחד הרבנים הגדולים, שסיפר על נסיון קשה שעבר עליו בעניין מסוים, אשר בעיצומו חווה התפרצות כעס גדולה ונדירה שלא הכיר. לאחר התאוששות ראשונית, הוא מספר: "פתאום התחילה להציף אותי הרגשה שזכרוני מתחדד ודברי התורה שלמדתי במשך כל שנות חיי האירו באור זך וברור, אמנם רק במאמרים המדברים בגנות הכעס, כגון "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", ושנשמתו הקדושה מסתלקת וכו'. דבר זה פגע בי קשות, וכל עבודת ה' שלי נכנסה למצב של רפיון וקיפאון.

במחשבה שנייה, ברחמי ה' עלי, הבנתי שאת הזיכרון המופלא בגנות הכעס - את 'האמת' בדברי התורה, קיבלתי מהיצר הרע ה'מבקש להמית אותי', לכן החלטתי להתעלם מאותה 'אמת' אשר גרמה לי הרגשת עצבות, ניכור והתרחקות - בבחינת 'ותשלך אמת ארצה'. וכעבור זמן מה של התאוששות והתחזקות, כאשר חזרה אלי רוח החיים והשמחה, חזרתי לטפל באותה 'אמת', להתבונן בה ובסיבתה ולעשות עליה תשובה, בבחינת 'אמת מארץ תצמח'".