עמוד החסד
הילד משתעשע בצעצועיו. תיבה שבורה נעשית ספינה - והוא עצמו הקברניט. ובשעה שהוא עסוק בזה, הרי הדמיון בעיניו כמציאות. עד שאמר הגרי"ס זצ"ל שהגוזל צעצוע מן התינוק, הריהו כמטביע ספינותיו ומחריב בתי חרושת של אדם מבוגר.
נראה לכאורה שהאדם לאחר שהתבגר כבר עזב את המשחקים והדמיונות, אך האמת היא שהוא רק החליף את המשחקים והדמיונות של הילדים במשחקים ודמיונות של מבוגרים. אם נתבונן בשאיפות שלנו נבחין כמה מן הדמיון יש בהם.
לדוגמא, בכל אדם יש 'רצון לקבל כבוד', וגם מי שמשוכנע שאינו רודף כבוד, מכל מקום רוצה הוא כבוד, היות והוא נהנה אם אנשי סביבתו מכירים את ערכו, ומצטער אם חשיבותו בעיניהם היא פחותה ממה שראוי לו לפי דעתו, ועל כן כאשר פוגעים בו, או מוכיחים אותו פגיעתו כמעט וודאית.
יש להתבונן בדברים, אם נכונים דברי המוכיחים, יעשה תשובה ויתקן. ואם אינם נכונים מדוע יפגע? מה יוסיף לו זה שהוא חשוב בעיני אחרים? הלא הכבוד האמִתי, היא החשיבות והמעלה בעצם. אם זו יש לו, מה אכפת לו אם חבריו יודעים ממנה או לו? ואם אין לו, מה הוא מרויח אם הם טועים שישנה בו? אין זה אלא כח הדמיון.
וכל מי שבקרב ליבו ממעט בערכו האמִתי, יותר הוא זקוק לתנחומים של כבוד בעיני זולתו, אשרי האדם המכיר את מקומו.
ויש מבני האדם שמשקיעים בפיתוח כח דמיונם ביתר שאת. והם אלו שקונים את כבודם בכסף. הכל יודעים, ולפעמים גם הם, שאין האחרים רוצים בקִרְבתם אלא את כספם, ומעמידים פנים כאילו הם רואים את מעלתם.
נמצא, שמפתים הם את עצמם להתענג מן התחליף הדמיוני הזה שהוא כבוד חיצוני, במקום הכרת החשיבות בעצם ('מכתב מאליהו' א' 99).
"כל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו" (ע"פ עירובין יג ע"ב ועוד).
"יש כמה מדרגות בבורח מן הכבוד. יש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלתם, שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות, רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענווים, זה אין נקרא 'בורח מן הכבוד'.
כי צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו, לידע גנות מדותיו, ולא ימצא בעצמו שום מעלה (היות ויודע בעצמו כמה רחוק הוא משלמות), הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד - צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה (מדד לענווה). וכל שכן, קל וחומר, בן בנו של קל וחומר, שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד - זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד. ולזה, הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לו כבוד, כמאמר הכתוב (ישעיהו נז' טו'): "אֶשְׁכּוֹן [וְ]אֶת דַּכָּא", כי מי שהוא מדוכה בעיניו, ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד - אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו, ולזה הקדוש ברוך הוא בוחר בו שיהיה לו כבוד" ('מאור ושמש' ויקרא).
אמרו חז"ל (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים". אם נפרש את מאמר חז"ל כפשוטו, הדברים מעוררים תמיהה, איך יתכן ש'בעל בית' - אדם העובד לפרנסתו - "הנהנה מיגיע כפו" ואולי קובע עיתים לתורה, יהיה גדול "מירא שמים", מאברך שתורתו אומנותו?
מבאר הרב דסלר זצ"ל, ש'הנהנה מיגיע כפוֹ' שדיברו בו חז"ל מדובר באדם שהתעלה למדרגה הגבוהה ממדרגת 'ירא שמים', אשר יחפוץ ויתאווה שתהיה נתינתו יתרה על נטילתו. אדם זה, בהישמרו שלא ימשך אחר 'מדת הנטילה' ויכשל, לא יתפרנס מפרי מעלות שכלו ונפשו בחכמה או באומנות, שבכל אלה, אפשר שיקבל יותר על ערך שווי נתינתו, לכן יבחר לעבוד ביגיע כפיו ובזיעת אפו, המלאכה הפשוטה והקשה המשתלמת בקוטן התשלומים. הוא ורק הוא, נאמר עליו שהוא 'יותר מירא שמים' הנכלל בהבחינה הגבוהה של 'נותן', אשר הגיע למדרגת העושה 'מאהבה', מדרגה הגדולה מזו של העושה מ'יראה' ('מכתב מאליהו' א' 44).
מדרגת האמונה והבטחון של ה'גדול הנהנה מיגיע כפו' גבוהה מאוד, היות ובכח אמונתו יכול לצאת ולעסוק במשא ומתן לשם שמים, ולא ליפול בגשמיות העולם הזה - "בכחי ועוצם ידי...". ומאידך מדרגת האמונה והבטחון של 'הירא שמים' המדובר, קטנה יחסית אליו, היות ומדובר באדם שבחר להימנע ממלאכה והשתדלות גשמית, אפילו לפרנסתו, מהחשש שמא יפול ממדרגתו בהתחככותו בגשמיות העולם הזה.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 197) מבאר ומחלק לחמש מדרגות בכללות את עניין היחס שבין בטחון והשתדלות[1], אך לענייננו נתייחס רק לשתיים מהם: שתי המדרגות שהגיעו לפסגת סולם האמונה ובטחון הם המדרגות שדיברו עליהם ר' שמעון בר יוחאי ור' ישמעאל במחלוקתם, על איך ובאיזה מדרגה ראוי להנהיג את עם ישראל.
[1] עיין לקמן בהרחבה בנושא "ה' מדרגות באמונה ובטחון".
המדרגה אשר דיבר בה רבי שמעון בר יוחאי, היא הראויה לשיטתו להנהיג בה את עם ישראל והיא המדרגה הגבוהה ביותר של אמונה ובטחון, במדרגה זו הכרתו שלמה, שהנס והטבע שניהם כאחד נסים גלויים ממש, וידיעתו והשגתו מוחשית שאין ממש בטבע כלל וכל צרכיו יִנָּתְנוּ לו בנס. לאדם כזה אין עוד צורך, ואולי גם אסור להשתדל בענייני העולם הזה כי את כל זמנו הוא צריך לנצל אך בדבקות בה' יתברך ותורתו.
אמנם אדם שנמצא במדרגה אשר דיבר בה רבי ישמעאל, ולשיטתו היא הראויה להנהיג בה את עם ישראל, חייב בהשתדלות הכפופה לחוקי הטבע, שעדיין לא נִצָּל מקללת אדם הראשון - 'בזיעת אפך תאכל לחם', כלומר עדיין לא הצליח לבטל במחשבתו את הטבע בקביעות ובשלמות בכח אמונתו ובטחונו. ומשום חסרון השלמות בהכרתו, לא יתנהגו עמו משמים בדרך נס, אלא בעיקר בהנהגה טבעית, מפני שמחויב הוא עדיין לעמוד בנסיון הטבע עד שלמותו, ועדיין שייך הוא לעסוק במעשים טבעיים וללמוד בשעת מעשה שאין בטבע ממש.
נמצא, שמדרגת "גדול הנהנה מיגיע כפו", היא המדרגה שעליה דיבר רבי ישמעאל, שעדיין הוא חייב לצאת ולהשתדל בעניינים גשמים כדי שיוכל לבטלם למעשה ולהגיע למדרגה, שהטבע והנס שווים בעיניו. ועליו נאמר "יותר מירא שמים", אשר במדרגה זו ירא הוא לצאת ו"להלחם" בטבע, שמא יצא שכרו בהפסדו וענייני העולם הם יגשימו אותו.
הורגלנו לחשוב, שהנתינה היא תולדה של האהבה, היות וטבע האדם לתת לאדם שהוא אוהב, וזה נכון. אמנם האם לאותה אהבה קָדְמָה נתינה, והנתינה היא שהולידה את האהבה בראשונה?
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 36) הגיע למסקנה חד-משמעית, ששורש ותולדת ה'אהבה' היא הנתינה, פירוש שנאהב את מי שניתן ונשפיע לו טובות בפועל. כי כך כתוב בחז"ל (במסכת 'דרך ארץ' זוטא פר' ב'): "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו".
אמנם קביעה זו צריכה ביאור, לכאורה מה החידוש בדברי חז"ל, שהרי בטבע המציאות רואים שהנתינה מולידה האהבה, היות והאדם בטבעו נקשר ואוהב את פרי מעשיו?
על פי היסודות שלמדנו בספר זה[1] צריכים לחלק את הנושא לשתי מדרגות והבחנות בכללות:
[1] עיין בתחילת 'קונטרס החסד' בדיבור המתחיל "ריענון קצר". הראשונה, 'נתינה' ששורשה נובע מאהבה עצמית ואנוכיות.
השניה, 'נתינה' ששורשה נובע מנתינה המיוסדת על הכוונה ורצון להדמות לבורא יתברך.
על פי טבע, כאשר אדם עוסק בנתינה והשפעה לזולתו הוא מרגיש חיבור וקשר מיוחד לאותו אדם, ואפילו אם הנתינה תהיה לדומם, כגון בבניית בית, או לחי, כגון טיפול בחיית מחמד שבביתו, וכן לצומח, כגון טיפול בגינתו וכד', כי המשפיע יתחבר לפרי מעשיו.
מבאר הרב דסלר זצ"ל: המשפיע מרגיש כי חלק מעצמיותו נמצא בהם. זה אשר יתן לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו היא התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר חלק לו בחבירו, זה אשר נתן לו, והאדם אשר נראה לו זר, זה רק מפני שטרם נתן והיטיב עמו ('מכתב מאליהו' א' 37).
מוסיף הרב לבאר ('מכתב מאליהו' ג' 89): "שלמקום שנותן, נותן הוא עצמו, וממילא יאהב את המקבל כי הוא מוצא את עצמו כלול בו. ואם ירבה מאוד את חסדו עם רעהו, ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבנו בבחינת 'כמוך' ממש, 'כמוך' בלי שום הפרש, כמו שכתב במסילת ישרים[2] שִׁוְיוֹן 'בלי שום הפרש'.
בטעם הדבר, לאחר העיון, נראה לומר, שהרב דסלר זצ"ל משתמש ביסוד הנפלא של 'השוואת הצורה', סוד ה'התדמות' שלמדנו[3] לומר, שבשיעור אותו 'חלק' 'מעצמיותו' שנכלל במקבל בשעת הנתינה, נוֹלֶדֶת האהבה ואחדות, בסוד 'השוואת הצורה', ה'התדמות' בין ה'נותן' ל'מקבל', היות ואותו 'חלק' כמוהו ממש.
[3] בנושא 'השוואת הצורה'-'התדמות', עיין שם בהרחבה.
על פי זה, בעומק העניין נראה שצריך לחלק ולומר, שכאשר מדובר באופן ש'עצמותו' של הנותן מזוהה עם אנוכיותו, עם ה'רצון לקבל' שבו, כמו נתינתם של רוב בני העולם, האנוכיות גם 'תתפשט' ע"י אותה נתינה, ואמנם תוליד אהבה, רק שהיא תהיה 'אהבה התלויה בדבר', אהבה הבנויה על מֵנִיעַ אנוכי, כטבע הנותן, באופן שאם יתבטל המֵנִיעַ "תתפרק החבילה", בבחינת "בטל דבר בטלה האהבה" (פרקי אבות ה' טז').
והאופן השני יענה על מה ששאלנו בתחילה, מה החידוש בדברי חז"ל שאמרו: "אם חפץ אתה להדבק באהבת חברך - הוי נושא ונותן בטובתו", כי על פי היסודות שלמדנו נראה שחז"ל מדברים בנתינה במדרגה גבוהה יותר הנובעת מציווי אלוקי, נתינה עם כוונה ורצון אמִתי להדמות לבורא יתברך במטרה להגיע לדבקות ולתכלית, ובאופן זה, 'עצמיותו' של הנותן 'חלק לו בחבירו', תהייה מזוהה עם מדת ההשפעה שבו, בבחינת חלק א-לוה שבו, ונתינה כזו תוליד אהבה מעל הטבע, 'אהבה שאינה תלויה בדבר'[4].
וכשיעור 'השתוות הצורה' שיעור האהבה.
תדע, אותה נתינה שנכללה ב'מקבל', בין אם הוא אדם, חי, צומח או דומם, הולידה אהבה לנותן בלבד, בסוד ההתדמות כנ"ל, אמנם כשהנתינה היא אמיתית ולבעל בחירה, אותו 'חלק', אותה הטבה ורצון טוב שנכנס לרשות 'המקבל' מעורר בו את מדת הנתינה הטבועה בו (בבחינת 'חלק א-לוה ממעל' שבו), להשיב טובה ותשלום לנותן, בבחינת "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז' יט'), ונמצא שגם המקבל נהפך לנותן ואוהב, והתוצאה, 'השוואת הצורה', אהבה הדדית בין ה'נותנים' הדומים[5].
[5] עיין עוד לקמן בנושא 'אהבת איש ואישה'.
שאלה נוספת, היסוד הנפלא שלימד אותנו הרב דסלר זצ"ל שלכל אהבה קדמה נתינה, כי 'הנתינה מולידה את האהבה', האם היא ברת-תוקף גם לגבי יוצאי חלצינו?
מספר הרב דסלר זצ"ל מעשה שראה, והנה הורים צעירים ראו את כל חמדת חייהם בבנם הקטן. ויהי בשעת חירום, ומלחמה פרצה במקום ההוא, ויברחו כולם משדה המלחמה, ויִקר המקרה, אשר האויבים הפרידו בין הדבקים, והאב עם בנו נשארו לצד האחד, והאם לצד השני. וכה נפרדו ביגונם וגעגועיהם כמה שנים, עד אשר שקטה המלחמה, והשלום שב אל מקומו, ויתוַעדו יחדיו בני המשפחה כולה וישמחו איש ברעהו מאוד. והנה פלא, לא יכלו לתקן את אשר חסר להם בזמנו. אהבת האב ובנו היתה יותר עמוקה ודבוקה מאהבת האם ובנה. היא הניחה אותו קטן, ותמצאהו גדול, ויהי בעיניה כאילו הוא אחר, עדיין היתה מתגעגעת אחר בנה הקטן שהניחה. אבל הן זה רק דמיון. ואיה הוא שורש הדבר? הוא, אשר האב אימן וגידל את הילד תחתיה, זהו אשר חסר, האהבה, תולדת הנתינה ('מכתב מאליהו' א' 36).
וכן החוש יעיד כיצד מתרקם קשר אהבה בין אמא ותינוקה הרך, אפילו עוד טרם שנולד, וזאת היות וכל חודשי ההיריון יחשבו כולם מסירות ונתינה אחת גדולה. ומאידך רואים שלא כך קשר האהבה של האבא עם הרך הנולד, שמכורח המציאות נתינתו קטנה מנתינת האִמא.
נמצא, שהנתינה מולידה אהבה, וכשיעור הנתינה כך שיעור האהבה, ואפילו האהבה הטבעית ביותר תלויה במדת הנתינה[6].
[6] אלא, שעם יוצאי חלצינו הנתינה היא טבעית לכן קל לפתח ולהוליד אהבה, אמנם להגיע לאהבה במדרגתה הגבוהה, ללא תנאים, גם עם נתינה לילדינו אנו צריכים להתגבר ולהשפיע מחמת ציווי הבורא שאמר: 'והלכת בדרכיו', ותתבונן בדבר על פי הנ"ל, כי ההשלכות הם טרומיות, בפרט בגיל מרד הנעורים.
במקום אחר ('מכתב מאליהו' ב' 123) מתבטא הרב דסלר זצ"ל בלשון מבוררת יותר, וכך לשונו: "האהבה תולדת הנדיבות". מובן הוא ש'נדיבות' ו'הכרח' הם שני דברים העומדים בסתירה, היות והנדיבות שייכת רק במקום שיש בחירה. והעניין הוא שרק הבוחר יגיע לידי אהבה, כי רק הוא יכול להתנדב ולתת כמידת בוראו.
התברר עוד, שהנתינה תוליד אהבה, רק ובתנאי שתבוא מתוך נדיבות ורצון טוב.
נמצא למעשה, שבמערכות יחסים, בין בני זוג או הורים וילדים וכד', צריך למעט בעשיה ו'נתינה' הבאה בעקבות כפיה לא נעימה, שלא רק שלא תוליד אהבה, אלא אפילו אפשר שתוליד מרירות, סלידה וריחוק, באשר על כן טוב בכל מערכת יחסים, למעט ככל האפשר מדרישות ובקשות, וכאשר האילוץ גובר, צריך להשתדל שיהיה בהסברה ובצורה חכמה במטרה לעורר את 'הנתינה' מתוך נדיבות.
בדומה לכך גם בקיום תורה ומצוות, שהם בחינה מסויימת של נתינה לבורא יתברך[7], חשוב מאוד שקיומם יבוא ממקום של נדיבות ושמחה, לפיכך מחובתנו לעורר את האמונה המוחשית, שהַמְּצַוֶּה הוא אבינו אב הרחמן הרוצה בטובתנו הנצחית, ושכל רצונו יתברך שנקיים מצוותיו הוא רק עבור השלמתנו ותיקוננו, כדי שנוכל לקבל את ההטבה בשלימות, כי הוא יתברך הטוב השלם, שאינו בעל חסרון ח"ו הצריך הַשְׁלָמָה, לכן כל חפצו יתברך הוא רק בבחינת: 'רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות'.
שואל הרב שמחה כהן זצ"ל, בראייה שִטחית, היה נראה לכאורה לומר שהמקבל יאהב את הנותן יותר מאשר הנותן את המקבל, היות ולרשותו של המקבל התווסף דבר, ומהנותן נחסר.
אלא מהנלמד לעיל התברר, כי הנותן קיבל מעלה רוחנית הנובעת מ'כח הנתינה' ו'השוואת הצורה', אשר נחרתה באישיותו, והיא ההתדמות לבורא יתברך הטוב והמיטיב שהיא עצם הדבקות והתכלית ('הבית היהודי' 293).
[7] עיין לקמן בנושא 'אהבת ה'.
כל נתינה אמִתית המולידה חיבור ואהבה, דורשת התגברות משמעותית על ה'רצון לקבל' - מדת העצלות והאנוכיות שבטבענו ומהותנו.
אך נשאלת השאלה, איך באמת ניתן להגיע למציאות שהנתינה תהיה בהתנדבות ורצון טהור?
וכך לשון ספר 'החינוך' (מצווה טז'): "ועתה בני, וְאִם־בִּינָה שִׁמְעָה־זֹּאת, והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות. דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע, ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכח מעשיו ימית היצר הרע, כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
מוסיף הרמח"ל ('מסילת ישרים' שער הזריזות): "ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר: 'כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים' (תהלים מב' ב'). 'צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹקִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹקִים' (שם מב' ג'). 'אֱלֹקִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי...' (שם סג' ב'). ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה (ש)תִּוָּלֵד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תִּוָּלֵד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו' ג'): 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'...', וכתוב (הושע יא' י'): 'אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג'...".
אמנם תנאי מעכב לדבר, כמובא ב'מכתב מאליהו' (ג' 115): שביאר הגאון רבי שמחה זיסל זצ"ל מקלם (בן דודו של הרב דסלר זצ"ל), שלא כל שלא לשמה מוביל אל לשמה. באיזה שלא לשמה יעסוק האדם? בשלא לשמה כזה, שבתוך השלא לשמה ישנה נקודת לשמה, שממנה יוכל להתפתח הלשמה.
מבואר שבמדרגה השווה לכל נפש, גילו לנו חז"ל יסוד ועצה נפלאה: 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', דהיינו מעשי נתינה בפועל, אפילו מעשים חיצוניים, בתנאי שיהיו מלווים ברצון אמִתי להשתנות, בכוחם להכשיר את הלבבות לנתינה בהתנדבות.
עצה נוספת המאפשרת לנו להגיע ל'נתינה' אמִתית עם לב מתנדב, או לכל דבר טוב בעבודת ה' היא להתחזק בתורה ותפילה, במטרה להגיע לאמונה פשוטה ושמחה בעצם הנתינה, בזכות הגדולה שזכינו לעשות את רצון ה' ולשמח אותו, כי הנחת רוח הגדולה של הבורא יתברך היא בכך, שאנו מתדמים אליו יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו' על מנת שיוכל להטיב לנו הטבה שלמה כחפצו.
אסור לנו לשכוח, שמהותנו וטבענו הוא ה'רצון לקבל', לכן בכל מקום נמצא אותו מזדרז להיות ראשון, ובכל הנסיונות וההתמודדויות בתהליך העליה וההזדככות נמצא אותו בא לידי ביטוי ב'רצונות' אנוכיים במדה כזו או אחרת, אך זאת נזכור, כי אין יאוש, וכלל הוא בידינו: 'הרוצה לטהר מסייעין בידו' להיטהר כפי רצונו, מעל הטבע, ולאט לאט נראה כיצד ה' נותנו בידינו.
לדוגמא, נתאר לעצמנו שבזמן נסיעתנו בבוקר לכולל או לעבודה אנו מבחינים באדם העומד ליד רכבו וזוג 'כבלים' בידו ומשווע לעזרה, בדרך כלל לא כל כך קשה לעצור ולהציע את עזרתנו, למרות שתמיד אנו מאוד ממהרים ויש הרבה סיבות 'מקלות' אשר יגרמו לנו 'לוותר בשמחה' לאדם אחר אשר יקדים אותנו למצוה, אך הפעם נתאר לעצמנו שהיה זה שכנינו, אשר לא מכבר חיתן את בנו, ולא רק 'ששכח' לשלוח לנו הזמנה, אלא גם עשה מסיבה בביתו עד השעות המאוחרות של הלילה ברעש נוראי.
באופן 'טבעי', אנוכי, לא יהיה לנו שום קושי למצוא מיד דרך חלופית, אפילו אם היא תאריך את דרכינו בצורה משמעותית. מצד שני אפשר שפעמון קטן יצלצל במוחנו, הארה מנשמתנו הטהורה, שיאמר לנו: 'מצוה באה לידך אל תחמיצנה'.
'אנשי עבודה' במקרה כזה מיד נושאים תפילה לבורא עולם ומבקשים ממנו עזרה, כוחות להתגבר על הטבע האנוכי בכדי שיוכלו לקיים מצות חסד ו'נתינה' בשמחה. אך עם כל זאת, אל לנו להתמרמר אם יתלוו למחשבותינו הטהורות גם מחשבות של נטירה ('אני עושה בשבילו, למרות שהוא לא עשה בשבילי'), גאווה ('איזה צדיק אני') וכבוד ('כולם ראו שעזרתי לו') או כל טובת הנאה אחרת, ואדרבה כל זמן שמחשבות טהורות, מעורבות במעשה הנתינה צריכים אנו להיות בשמחה גדולה כי זכינו ל'טעימה' מדבר שהוא מעל הטבע ושאנו בדרך העולה בית א-ל, בבחינת "מתוך שלא לשמה בא לשמה".
אסור לשכוח, שעיקר העבודה וההתגברות בזמן אמת היא, להחשיב ולהתמקד במעט המחשבות הטהורות שקיבלנו מהבורא יתברך, להודות עליהם ולשמוח שאבינו אב הרחמן שמח בכל התגברות, קטנה ככל שתהיה[1].
[1] עיין לקמן בנושא 'אזמרה' ו'חוט השערה'.
מהאמור לעיל נפתח לנו הפתח להבין, שבידינו ובבחירתנו להוליד אהבה ע"י מעשים של 'נתינה' ולהסיר את התמיהה הגדולה, כיצד שייך לצוות על אהבה. ומכאן הדרך סלולה לקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך' ומצות אהבת ה'.
הרב דסלר זצ"ל ('מכתב מאליהו' א' 142 וד' 33) מבאר על פי חז"ל שמצות 'ואהבת לרעך כמוך', היא היסוד ושורש כל מצוות התורה כולן, בין במצוות שבין אדם לחבירו ובין במצוות שבין אדם למקום, כדברי רבי עקיבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", זֶה כְּלַל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה.
אפשר להבין את הקשר בין מצות 'אהבת לרעך כמוך' לבין מצוות בין אדם לחבירו, אך אינו מובן מה הקשר בין מצות 'ואהבת לרעך כמוך' למצוות שבין אדם למקום? והדבר צריך ביאור.
מאחר שהמטרה הראשונה[1] של כל קיום תורה ומצוות, בין מצוות הנוהגות בין אדם למקום ובין מצוות הנוהגות בין אדם לחבירו מטרתם לתקן את היצר הרע, את 'הרצון לקבל האנוכי' בעל מנת להשפיע, דהיינו לבנות בנו טבע חדש של אהבת הזולת ללא פניות כלל, ולהגיע למדרגת 'לשמה' ואהבת ה', כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין"[2].
[1] לקמן בנושא 'עמוד התורה' הדבר יתבאר בהרחבה.
[2] עיין לקמן בנושא 'עמוד התורה' שבעומק העניין התורה לא רק אמצעי, אלא מטרה.
וכיון שכן אומר בעל 'הסולם' ('מתן תורה'): "הנה הסברה נותנת אשר אותו חלק התורה הנוהג בין אדם לחבירו, הוא היותר מסוגל להביא את האדם למטרה הנרצית, משום שהעבודה במצוות שבין אדם למקום יתברך, היא קבועה ומסוימת (וקל יותר להיכשל ב'מצות אנשים מלומדה') ואין לה תובעים (בגלוי) והאדם מתרגל אליה בנקל, וכל שעושה מחמת הרגל כבר אינו מסוגל להביא לו תועלת כנודע.
מה שאין כן חלק המצוות שבין אדם לחבירו הוא בלתי קבוע ובלתי מסוים והתובעים (בקורת חברתית) מסבבים אותו בכל אשר יפנה, וע''כ סגולתם יותר בטוחה ומטרתם יותר קרובה (להגיע ללשמה).
נמצא, שהבורא יתברך נתן לנו מצוה אחת עיקרית מעשית, לתרגל בפועל מעשי נתינה, עד שעניין הנתינה יפעל בנפשנו ויהפוך לנו לטבע שני, וממילא כל מעשה, דיבור ומחשבה יהיו לשם שמים, אפילו במצוות שבין אדם למקום. אף-על-פי שכל המצוות זה עניינם (שעשייתן בפועל מזככת את ה'רצון לקבל' ), מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא המוכשרת ביותר לדבר, ומכאן הדרך סלולה להגיע לתכלית.
אמנם, מוסיף בעל הסולם באותו המאמר ורומז, שלא נבין בטעות שמצות 'ואהבת לרעך כמוך' באה להחליף איזו מצוה ממצוות התורה, חס ושלום, אלא אדרבה, מצות 'ואהבת לרעך כמוך' זקוקה לצורך שלמותה לכל תרי"ב המצוות, וכך לשונו: "הנה עלינו להבין ששאר תרי''ב המצוות שבתורה עם כל המקראות שבתוכה אינן לא פחות ולא יותר מאשר סכום הפרטים המוכנסים ומותנים במצוה האחת הזאת של 'ואהבת לרעך כמוך' ...דהיינו שכל שאר התורה הם פירוש של המצוה האחת הזאת שאי אפשר לגמור מצות 'ואהבת לרעך כמוך' זולתם"[3].
[3] "אין חירות לאדם להחליף או לשנות שום מצוה מן התורה או מדרבנן, או אפילו קצה קצהו של מנהג שיסדו גדולי ישראל, כי כל המסכת הזו יחד (כל התרי"ג) אמורה לשנות את האדם... בכדי להגיע למצב הנישא הזה של ההתעלות מעל בית האסורים של ה'רצון לקבל' " ( הרב גוטליב שליט"א בביאור המאמר).
תרגול מעשים של 'נתינה' בפועל מתבטא גם בכך:
א - שנוכל ללמוד מאנוכיותנו את צרכי זולתנו כדי שנוכל להשלימם.
ב - שנרצה בעד חברינו כל מה שנרצה עבורנו.
ג - שמרגשות עצמנו נלמד להימנע מלפגוע ברגשות חברינו, בבחינת "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
נמצא על פי היסודות שלמדנו, ששורש המצוות כולן הוא 'כח הנתינה', אשר במדרגתה הגבוהה היא כוונת ה'לשמה' בכל מצוה ומצוה, שהיא כביכול 'נתינה' לבורא יתברך, 'השוואת הצורה', הדבקות בו יתברך ומדרגת ה'תכלית', ודרך העבודה בתחילה היא ע"י מצות 'ואהבת לרעך כמוך'.
בספר 'אורחות צדיקים' (שער האהבה) מצאנו מספר עצות נפלאות כיצד להגיע לאהבת כל אדם, וראוי לעיין ולהתבונן בדברים הללו, בבחינת 'הלומד על מנת לעשות' כי התועלת מרובה! וכך לשונו:
"ובאיזה דרך יגיע האדם לאהבת כל אדם?
אשכילך ואורך: הדרך הוא, שייעזר (שיעזור) בנפשו ובממונו כפי יכולתו.
העזר בנפשו הוא, שישרת לכל אדם, הן עני הן עשיר, ויטרח עבורם.
העזר בממונו הוא, שילווה לעשיר בעת הצטרכו למעות, וכן לעני ילווה בשעת דחקו, וכן יפקדהו במתנה כפי כחו, ולקצת עתים ישלח מנות ודורונות גם לעשירים. ויהא ותרן בשלו. אם יהיה לו עסק עם בני-אדם, יהיה כל משא ומתן שלו בנאמנות, ואל יקפיד בדבר מועט על חבירו.
לעולם יהיה חפץ שחבירו יהנה ממנו, ואל ישתדל הוא להנות מחבירו, ויהיו דבריו בנחת עם בני-אדם. בִיְשהו, אל יבייש, הִטְעָהוּ אדם, אל יטעהו. יסבול על צווארו עול העולם, והוא אל יכביד עליהם. ולא יתקוטט עם בני-אדם, ויקבל כל אדם בשמחה ובסבר פנים יפות, כי הסברת פנים תחזק האהבה, וישא ויתן עם חבירו בטובתו, וְיִנָּחֵם כל אדם מעצבו ומדאגתו. אם גילה לו אדם סוד, אל יגלהו, אף אם יכעיסהו. ולא ידבר על בני אדם רע, ולא ישמע שידברו רעות על אדם, ולעולם ישתדל למצוא זכות על בני-אדם במקום שאפשר להיות, וביותר יזהר בזה, ואז יהיה אהוב לכל. ויכבד כל אדם במעשיו ובדבריו. ולא יתגאה על שום אדם, אך יכנע תחת כל אדם. ובכל יכוון לשם שמים".
אותו יסוד נפלא שלימד אותנו הרב דסלר זצ"ל, ש'הנתינה מולידה אהבה'[1], עוזר לנו גם להבין וליישם את העבודה השלמה בחיי הנישואין והקשר הזוגי.
[1] בסוד 'השוואת הצורה' כנ"ל בנושא 'הנתינה מולידה אהבה' עיין שם.
'הנתינה' ההדדית בין בעל לאשתו המולידה אהבה היא בעיקר בהיותם נותנים השלמה זה לזה, היות וידוע שאין האדם שלם ללא אִשה, כדברי הגמרא (יבמות דף סג.) אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אִשה אינו אדם (שלם), שנאמר: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם..." (בראשית ה' ב'). "ורמז עוד בפסוק הזה כי הנשמות נבראו זוגות זוגות זכר ונקבה, ובאים לעולם השפל איש ואשתו, ובחיבורן נקראים אדם, שנאמר: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (ריקאנטי).
ואומר הזוהר הקדוש (פ' בהר): "אדם בלי אישה הוא חצי גוף, ואין השכינה שורה עליו".
עיקר השלמות נבחנת בהיותם 'נותנים', מעניקים וממלאים את החסר לבן הזוג בין בענייני החומר ובין בענייני הרוח, ואם זו היא שאיפתם באמת, בהכרח שהתוצאה תהיה דבקות ואהבה אמִתית בסוד ההתדמות בין 'הנותן' ל'נותנת', וזהו שדרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו - שכינה ביניהן... (מסכת סוטה יז.).
כאשר הנתינה וההשפעה של אחד מבני הזוג היא אמִתית - לשם שמים, היא פועלת ומעוררת בקרב רעהו את מדת הנתינה הטבעית שבו, שבעצם קיימת בכל יהודי, בבחינת החלק אלו-ה ממעל שבו, להשיב טובה לנותן. חידוש נפלא זה פועל אפילו שהנתינה היא חד צדדית, באופן שבן הזוג נשאר באנוכיותו, אך זאת בתנאי שהנתינה תהיה כל כולה לשם שמים, בכוונה טהורה לשמח את בן הזוג במילוי חסרונותיו ולקיים את מצות ה' 'והלכת בדרכיו'.
על פי זה, ראה עומק דברי שלמה המלך שאמר: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי פרק כז' יט'), כי מעשה נתינה עם לב טהור גורם לכך שגם ה'מקבל' האנוכי ירצה לתת ולהשיב לנותן, כי אור ה'נתינה' חודר דרך מסכי האנוכיות עד עמקי נשמתו הטהורה של המקבל, וע"י כך נוצרת נתינה הדדית, אהבה ודבקות בין הדומים בסוד 'השוואת הצורה' (יסוד זה מובא במאמרו של האדמו"ר הזקן 'חייב איניש לבסומי' בספרו 'תורה אור' - חסידות מבוארת, מועדים ב').
בתחילת עבודה נפלאה זו כמעט ואי אפשר יהיה להימנע מכך שהנתינה תהיה בלולה בנגיעה אנוכית כל שהיא, ואפשר שמשום כך גם הנתינה החד צדדית לא תפעל את פעולתה בצורה שלמה, ואפילו אפשר שמשמים תיוצר התנגדות גדולה יותר ויתרבו החיכוכים בין בני הזוג, אך גם זו לטובה, כי אפשר שמשמים רוצים שנשאף לנתינה שלמה במסירות נפש[2].
[2] לא מעט עובדי ה' בתחילת העבודה 'לשמה' עומדים בנסיונות דומים, שאינם רואים תוצאות, ואפילו רואים התרחקות, ועקב כך מתייאשים.
חשוב לדעת, שאם לא נהיה מספיק ערניים לחסרונות של בן או בת הזוג ונבחר לתת ולהעניק ע"פ 'אַמַּת המִדָּה' שלנו או ע"פ הדברים האהובים עלינו, הנתינה לא תוליד אהבה ודבקות, כי סוף סוף האנוכיות שלנו היתה מעורבת באותה נתינה. לכן חשוב להשקיע מעט התבוננות על צרכי המקבל והתגברות על אנוכיותנו, כדי שהנתינה תהיה בהזדהות עם חסרון ה'מקבל' ורצונותיו.
בעומק העניין, גילו לנו חכמים שעיקר ה'רצון לקבל', החסרון של כל אִשה הוא: "תסכים איתי שקשה לי"! לכן עיקר עבודת הנתינה של הבעל לאפשר לאשתו לפרוק את אשר בליבה, להאזין לה בסבלנות ולהזדהות עימה באמת מתוך התבוננות על מקומה, ובכך להתחבר ולהתאחד עימה בסגולת הנתינה המולידה אהבה[3].
מצד שני, ה'רצון לקבל הנאה' הגדול ביותר של הבעל הוא: "תספרי לי שטוב לך"! לכן עיקר עבודת הנתינה של האִשה להתנהג בחכמה, מצד אחד להשתדל למעט בתלונות, ומאידך ולהכיר טובה לבעלה על קטן כגדול, אפילו על דברים שנתפסים אצלה שהם מחובתו, וע"י אלה תנוח דעתו שטוב לה (הרב שמחה כהן שליט"א).
הרב דסלר זצ"ל תמיד היה אומר לזוג בעת שמחת כלולותיהם: "היזהרו יקרים, שתמיד תשאפו להשביע נחת זה לזה, כאשר תרגישו בכם בשעה זו. ודעו אשר ברגע שתתחילו לדרוש דרישות זה מזה, הנה כבר אושרכם מכם והלאה" ('רצון לקבל' = 'שינוי צורה' - פירוד).
יש אנשים הקמים ומצהירים, בשם ה'קידמה' שאינם חפצים בנישואין כלל! האם הדבר נובע מעקרונות וערכים אמִתיים?
אומר הרב דסלר זצ"ל, האמת היא, שכל אלו תיאוריות שפותחו ונולדו מהמדות הרעות שהתגברו משורש 'כח הנטילה', 'האנוכיות' ואהבה עצמית, עד אשר אפילו להשפיע לבן זוג לא יחפצו.
עוד תופעה דומה מצויה בדורנו[4], שאנשים ונשים חפצים במיעוט ילדים, ובאמתחתם תירוצים מאוד משכנעים להשקיט את מצפונם, אם כי האמת היא, שלא יחפצו בריבוי ילדים מתוקף 'כח הנטילה' המונע מהם אפילו להשפיע ולתת מעצמם לילדיהם.
[4] וזה היה בדורו, ק"ו בדורנו.
ברוך א-לוהינו שהבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת.
אויערבך אומר ('אום אני חומה ח"ב חידותם משתעשעת ס' פז), שמהשיעבודים המוטלים על הבעל הוא להרגיע את אשתו מדאגותיה ומהדברים המציקים לה (כי נחשב הדבר לתועלת המתירה את סיפור הדברים, בהצטרף שאר הפרטים המובאים בהלכות לשון הרע של החפץ חיים פרק י).
חז"ל (סנהדרין קז') לימדו אותנו יסוד בכוחות הנפש: 'משביעו - רעב ומרעיבו - שבע'. ככל שירבה במילוי תַּאֲוָתו כך תרבה תַּאֲוָתו, 'אוהב כסף לא ישבע כסף', 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ועוד רבות כאלה[1].
[1] כאשר מטרת האדם רדיפה אחר תאוות ומותרות גשמיות, אפילו אם יגיע אליהן, הרגשת השובע תהיה זמנית, בסוד 'שנוי הצורה', עד הופעת תַּאֲוָה חדשה, וכך חוזר חלילה. נמצא, שרוב ימיו חסרונות ודאגות.
הנה כי כן אדם 'רעב', המשתוקק להשביע את יצרו ע"י תאוות ומותרות, התַּאֲוָה אשר ישאף אליה תרחק ממנו ותגדל מאוד, ואפילו אם ילחם במרץ רב, לא יגיע אפילו למקצת שאיפתו הכפולה ומכופלת, 'שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תַּאֲוָתו בידו' (קהלת רבה פ"א יג'), "ומנהגו כמנהג האש, שכל מה שתוסיף עצים על האש תוסיף המדורה ותרבה שלהבת" ('כד הקמח').
ורעה מזו, שלא רק ש'ירעב' מחסרון אותה שעה בלבד, אלא 'ירעב' אפילו מחשש חסרון העתיד, ועתיד כזה, אשר ספק גדול אם הוא יהיה אז בין החיים, וכן 'ירעב' לחשש חסרון ילדיו נכדיו וניניו, עד שיכריחנו יצרו לעבודות ויגיעות גדולות להכנת כל זאת, וגם אם יגיע לעושר גדול, ידאג ויחשוש לגניבה או אבידה של כל זאת ויקוים בו 'מרבה נכסים מרבה דאגה', עד שימות 'רעב' ויגע. וכל זאת ועוד, תוצאות 'כח הנטילה', הרצון האנוכי שבאדם, המכונה 'יצר הרע'.
הרב דסלר זצ"ל התבונן רבות בעניין ה'רעב' והשאיפה לחומריות, והעלה בזיכרונו זה המעשה וכך אמר: "לפני שנים הרבה, בנדודי דרך ארצות הצפון ראיתי עדת זאבים רעבים רצים ומחפשים מזונות, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על הדרך ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד קפץ על גבי חבירו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום, וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה עד אשר כולם היו פצועים ויזוב דמם לרוב, וכה נלחמו עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג, חסרי אונים, ורק אחדים, הגיבורים בהם, המה שמו את שיניהם בנבלה. ותעבור רגע והנה גם אלה התחרו זה בזה וישובו ויכו וינשכו אחד את השני עד האחד גבר ויחטוף את הנבלה וינוס.
התבוננתי למראה וראיתי את המנצח רץ למרחוק, והנה כל דרכו מלאה דם מדמו אשר זב, מפצעיו הרבים, אשר פצעוהו חבריו.
אמרתי לליבי: עליו נאמר 'בנפשו יביא לחמו'. והנשארים, פצעיהם עוד רבים מפצעיו, דמם אבד וכוחם סר מהם ללא תועלת ממלחמתם, וירגישו חרפת מנוצחים, ורעבונם עודנו בחוזקו כבראשונה".
כך בני העולם, המנצחים - ניצחונם זמני וקצוב, עד אשר ירעבו שוב למטרה מדומה המלווה ביגיעות חדשות. ואם כך המנצחים - מה יגידו המנוצחים! לדאבון לב, רובנו מנוצחים במרוץ החיים החומריים האנוכיים במידה כזו או אחרת.
לא כן הצדיקים, וכמו שנאמר על אברהם אבינו עליו השלום: "זקן ושבע - שראה כל משאלות לבו וְשָׂבַע כל טובה... והוא ספור חסדֵי השם בצדיקים, ומדה טובה בהם שלא יתאוו במותרות" (רמב"ן בראשית כה), ולכן ההטבה שקיבלו היא הטבה מצד הקדושה, הטבה רוחנית שלמה השייכת לנצח, בסוד 'השוואת הצורה' בין הבורא ה'נותן', והצדיק ה'נותן', העושה את כל מעשיו לשם שמים.
ה'רצון לקבל', כח הנטילה, מתחלק בעיקר לשניים: 'רצון לקבל הכרחי' שיש לו קצבה, ו'רצון לקבל מותרות' שאין לו שיעור וקצבה, והיא רעה גדולה, כגון: תַּאֲוָה לממון ולקניינים חומריים, תַּאֲוָה לנשים, כבוד וכד'. התַּאֲוָה ל'מותרות' מושלת על האדם בתַּאֲוָה מתחדשת, דמיונית מלאכותית, במטרה להרחיב את תחומו עד בלי די ולקחת לעצמו דבר שהוא חוצה לו, מפני שהוא 'חוצה לו'! כדוגמת הביטוי 'הדשא של השכן ירוק יותר'.
כלל גדול הוא בכוחות הנפש, שלא מפני צורך או חשיבות עצם העניין ישאף אליהם השואף, אלא אך ורק מפני הסיבה שהוא 'חוצה לו' ועדיין לא נכנס לרשות 'המקבל' שבו.
בהשיג האדם את אשר שאף אליו שוב לא ישווה בעיניו כבתחילה, ולא ישביע תַּאֲוָתו, היות ואיננו 'חוצה לו' והתברר למפרע שהיה זה צורך דמיוני בלבד.
'כח הנטילה' מוליד ומפתח באדם צרכים דמיוניים מתחדשים אשר בכוחם 'להוליך את האדם שולל' כל ימי חייו, מבלי שיתעורר לשאול על 'התכלית'.
הגמרא (סוף נדרים) מביאה מעשה באדם שנחשד בניאוף עם אשת איש, אותו אדם היה נחבא מאימת הבעל ששב לביתו במפתיע וממקום מִסתרו הבחין שהבעל שולח ידו לאכול מתבשיל אשר נחש הטיל בו את ארסו, צעק אותו אדם והצילו, למרות שבכך נתגלתה תרמיתו.
רבא סבר שהחשוד בפועל לא נאף, שאם היה נואף היה חפץ במות הבעל, וכך היה יכול לשאת את האשה בהיתר.
מקשה הגמרא פשיטא? כלומר, פשוט הוא שאנו משערים שלא נאף מטעם זה, ומה חידש רבא? מתרצת הגמרא שבאמת זה לא פשוט, שהרי אפשר היה לטעות ולומר, שאכן בפועל נאף, והסיבה שמנע את מיתת הבעל היתה, כדי שתהיה האשה בעיניו, בבחינת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם" (משלי ט' יז'), דהיינו שהנואף יעדיף את מתיקות איסור אשת איש יותר מאשר תהיה מזומנת לו תדיר. עד כאן הגמרא.
'תוספות' במקום שואלים: מדוע באמת הגמרא אינה נוקטת שאכן נואף היה, מהטעם של "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם", הרי הטענה היא אמִתית, ואפשר שהיה רצונו שיחיה הבעל כדי להגדיל תַּאֲוָתו?
מתרצים בעלי ה'תוספות', שסברת "מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" היא אמִתית, אמנם החידוש הוא, שבעל התַּאֲוָה אינו מודע לכך שדחיפת תַּאֲוָתו נובעת באמת מזה שמבוקשו נמנע ממנו לפי שעה, דהיינו שהדבר 'חוצה לו' כנ"ל, ולתומו טעה לחשוב שרגשות אמִתיים מעורבים באותה מערכת יחסים. אך האמת היא שבמוקדם או במאוחר האמת תראה דרכה, ולאחר שה'רצון לקבל' ישיג את מבוקשו ומילויו בהיתר ובקלות, יקטן תענוגו, ושאיפה ומטרה דמיונית חדשה תופיע לפניו.
זהו כח יצר הרע, ה'רצון לקבל האנוכי' המשתלט על כח הדמיון, ומדמה לאדם שכל אושרו וסיפוקו תלוי בהשגת מבוקשו שנמנע ממנו.
דבר נוסף למדנו, שיש בכח עבירה ותַּאֲוָה אסורה לתת לזוג הרגשה שהם אוהבים, אך כאשר יקבלו את אותה הנאה בהיתר ובקלות, האמת תתגלה ויתברר להם למפרע, שהכל היה הבל ושווא נתעה.
נמצא, שאם אדם לא יעבוד באמת לקנות את כח ההשפעה בעמל התורה, בתפילה ובשבירת היצר, כל ימיו ירדוף אחר שאיפות גשמיות דמיוניות הניזונות מכח ה'רצון לקבל האנוכי'.
יסוד זה הוא מפלאות הנהגת הבורא יתברך בבריאה, ומתן הבחירה, כי בהתבוננות פשוטה יכול האדם ללמוד מהעבר, שזמן קצר לאחר שהשיג את מבוקשו וְשָׂבַע, תפוג ההנאה, ורעבון מטרה חדשה יניעו אותו ליגיעה חדשה, ולמרות זאת, רוב ככל העולם שבויים ביד יצרם.
קיימת תופעה מוזרה בדורנו, בחברה שאינה שומרת תורה ומצוות, שבני זוג שחיו יחדיו מספר שנים, ומסיבה כלשהי נמנעו מלהתחתן, זמן קצר לאחר שנכנסו בברית נישואין - התגרשו.
ע"פ היסוד הנ"ל אפשר לבאר בפשיטות, היות וחששם להיכנס בברית נישואין מגלה שהקשר ביניהם היה מיוסד על חוסר מחויבות כלשהו, בבחינת 'חוצה להם' כנ"ל. ולכן הקשר ביניהם האריך ימים, כי "הרגישו" אוהבים, אך לאחר שהתקשרו בברית נשואים ונכנסו ביתר מחויבות, וכבר אין את בחינת ה'חוצה להם', הקשר הרגשי ביניהם נחלש ודמיון ה'אהבה' נמוג.
אשרי מי ששאיפתו היא לקנות קניינים רוחניים אמִתיים בנפשו, כגון קנייני תורה ומצוות, מדות טובות וקשר זוגי אמִתי על פי התורה הקדושה, שאין סיבה בזה העולם החולף אשר תוכל לגזול ממנו קניינים אלו של נצח, והוא המאושר ובטוח בעולם הזה ובבא.
'השוואת הצורה' לבורא יתברך, הרצון להשפיע, אשר הפך לטבע באדם השלם, נובע משלמות, ולא מחסרון כשאר השאיפות והרצונות של בני האדם אשר שורשם ב'כח הנטילה', שהרי לכאורה כל 'רצון אנושי' נובע מחסרון, והיה אפשר לטעות שגם 'רצון להשפיע' נובע מחסרון כלשהו. אמנם, כשם שלא שייך חסרון בבורא יתברך ח"ו, ונתינתו טהורה, כך באדם השלם, שהגיע לדבקות בו יתברך, לא שייך חסרון, ורצונו להשפיע בא ממקום טהור 'אל אנושי', מתנה מאִתו יתברך.
אדם שביטל את ה'רצון לקבל לעצמו' בסייעתא דשמיא, וכל דבר גשמי אינו שווה בעיניו, אלא ככלי לעבודתו יתברך, הוא האדם השמח בחלקו, אשר רואה את חסדי ה' יתברך בכל צעד ושעל ומכיר טובה על קטן כגדול, זוהי ברכת ה' הגדולה, בבחינת "ואכלת ושבעת", תכונת האדם השלם, אשר קנה את מדרגת "...אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיה יד' יד') וכל המותרות והשאיפות הגשמיות אינם חשובות בעיניו, כי מלא וגדוש הוא באמונה ובטחון שאת המציאות ה' 'תפר לו לפי מדותיו' לטובתו הנצחית.
אדם כזה נמשל לנהר אשר מימיו עולים על גדותם, כי השמח 'משפיע', וכגודל שמחתו ירחב לבבו להשפיע לכל סביבתו, וכך יבחין ויראה את חסדי ה' המופלאים, ואת טובותיו אשר אין להם קץ, ותגדל שמחתו באותן המתנות, ויהיו חייו מאושרים תמיד בעולם הזה ובבא ('מכתב מאליהו' א' 44 וה' 78).
מדרגת ה'שמח בחלקו' מתחלקת לשניים:
א - התגברות על מותרות גשמיות.
ב - התגברות על שאיפות והישגים רוחניים, ולא שתחסר לו ח"ו השאיפה לעליה רוחנית, אלא שלא יהיה האדם רודף אחר תורה ומצוות 'כסוס שוטף במלחמה' ללא התבוננות כלל, באשר על כן חשוב שהעלייה הרוחנית תהיה בצורה חכמה ומבוקרת, כלומר מצד אחד ישקיע האדם את כל כוחותיו להגיע לתכלית בדרכים המקובלות ובהדרכת החכמים, ומאידך יישאר בשליטה, הסתפקות באמונה, שגם המניעות שבדרך הינם ממנו יתברך, הטוב ומיטיב לתכלית הטוב.
אם ניקח לדוגמא אברך ממוצע ירא שמים, החפץ בכל מאודו לשמור את זמני וסדרי הכולל ולנצלם לעלייה, שנקלע למצב שֶׁחִיֵּב אותו לקחת את אחד מילדיו לבדיקה רפואית. בדרך כלל ההרגשה הכללית תהיה הרגשה של חוסר סבלנות, לחץ ותסכול, על כך שהוא מתבטל מתלמוד תורה ועל סיבות כאלה ואחרות שגרמו לו להתעכב מלחזור לכולל במהרה וכן על זה הדרך, אך ההשקפה הנכונה היא לדעת שמטרתנו להגיע למדרגה שנוכל לקיים את רצון ה' בכל המצבים, עם הגמרא ובלעדיה, בבחינת "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ..." (משלי ג' ו').
מסופר על אחד הרבנים הגדולים, שנקלע לתקופה לחוצה בביתו, ועקב כך מצא את עצמו במטבח עם אשתו מקלף תפוחי אדמה. לאחר התבוננות קצרה התעורר לשמחה עצומה על שזכה לעבוד את ה' יתברך 'גם' בקילוף תפוחי אדמה.
מובא בספר "פרי הארץ" ששורש המחשבות הזרות הבאות בעת התפילה הוא, כשאדם שואף לעלייה למעלה ממדרגתו, דהיינו מדרגה שאיננו יכול להשיגה בכח בחירתו, שאיפה זו גורמת לו שלא יהיה שמח במצוות שהוא עושה לפי מדרגתו, והעדר שמחה הוא הגורם למחשבות זרות, ואם ישמח ויודה לה' יתברך במה שנתן ונותן לו ועל הזכות לעשות מצוות בכל רגע ורגע בחייו, אז השמחה תשמור ערך פנימיות עבודתו, ובזה כבר אין שייך עניין מחשבות זרות[1].
[1] 'מכתב מאליהו' כרך 'אלול - ראש השנה'.
ענף לעניין זה מובא בליקוטי מוהר"ן (תניינא מד') וכך לשונו: "...כי כל אלו החכמות של העולם שיש להנכנסין ומתחילין קצת בעבודת השם, אינם חכמות כלל והם רק דמיונות ושטותים ובלבולים גדולים, ואלו החכמות מפילין מאוד את האדם מעבודת השם, דהיינו מה שחושב וחוקר ומדקדק ביותר, אם הוא יוצא כראוי במה שעושה, כי בשר ודם אי אפשר לו שיצא ידי חובתו בשלמות ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו[2] (עבודה זרה ג') ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (קדושין נד'), ועל אלו המדקדקים ומחמירים בחומרות יתרות (בבחינת חומרא שמביאה לידי קולא) עליהם נאמר (ויקרא י'ח' ה'): "...וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה' ", ולא שימות בהם (יומא פה:), כי אין להם שום חיות כלל ותמיד הם במרה שחורה מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם בהמצוות שעושין ואין להם שום חיות משום מצוה מחמת הדקדוקים והמרה שחרות (שחורה) שלהם... והעיקר הוא, כי רחמנא ליבא בעי ("כי ה' רוצה את הלב" - סנהדרין קו: זהר תצא דף רפא:)".
[2] "כּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכחֲךָ עֲשֵׂה..." (קהלת ט' י') והיינו, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וכפי מה שיש בכח האדם לעשות - יעשה" (חפץ חיים - אגרות ומאמרים סימן ז).
עבודת 'ההסתפקות' המלווה בהשתדלות ראויה מצד אחד, ומאידך בשליטה רגועה באמונה שהכל מה' ולטובה, שכרה בצידה בעולם הזה ובעולם הבא, עבודה זו בכחה לגרש את הלחץ, הכעס, העצבות והדאגות של בעל 'המרוץ', ולתת יותר מקום וחשיבות לאיכות ופנימיות.
העובד בלי הסתפקות ושמחה לא את ה' יתברך הוא עובד, כי אם את עצמו. היות ואין אדם אשר קנה קניין ולא ישמח בו, אלא בהכרח, בזה שאיננו שמח במצוות שזכה לעשות ובכל העובר עליו, זה האות שאיננו מרגיש שקיבל מתנות, ושהדבר עליו כעול, וכל ציפיותיו לשמוח ב'הצלחת עצמו'.
כאשר אנו מוכנים לשעבד את רצוננו לעשות את רצון הבורא יתברך בשמחה ללא תנאים, הרי אנו בבחינת משפיעים לו יתברך, ובכך דבקים בו יתברך, בבחינת 'השוואת הצורה'. לכן כל זמן שאין האדם שלם ושמח במצבו בהווה[3] עדיין חסר הוא משלמות מדרגת המשפיע ("ה' שמעתי שמעך" מועדים - מאמר פד').
[3] וכמו שידוע שעיקר מלחמת היצר ותחבולותיו הוא לגנוב לנו את עבודת ה'הווה', דהיינו תפקידו לגרום לנו להתמקד בהנאות מזיכרונות העבר או מעתיד דמיוני מזהיר, ובלבד שבהווה לא נהיה בשמחה.
דמיוננו[1], הנובע 'מכח הנטילה', מציע לנו תדיר: "אם תמלא תאוותך - אניח לך", חז"ל הקדושים (סנהדרין קז.) אומרים: ההיפך הוא הנכון! 'משביעו רעב, ומרעיבו שבע'[2], כלומר הרעב את יִצְרְךָ, וְיִבָּדֵל ממך. רפואת הרעבון - ברעבון עצמו, דהיינו ככל שתימָנע ממילוי תאוותך, כך כוח ה'רצון לקבל' יֵחלש.
[1] למעט כח הדמיון של הצדיקים שכולו קודש.