הקדמה קצרה:
אומר הטור בהלכות תפילה (אורח חיים סימן קא'): "והאידנא אין אנו חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכווין, אם כן למה יחזור". כלומר אם סיים את התפילה וראה שלא כיוון, אפילו רק בברכה הראשונה עד 'מגן אברהם', שמדינא היה צריך לחזור, אומר הטור, היום לא חוזרים.
כך פסק הרמ"א, אך השו"ע השמיט מילים אלו של הטור: 'שהיום אין אנו חוזרים', לומר שצריך לחזור, וכך מבאר החיד"א ב'ברכי יוסף' אמנם הלכה למעשה מקל החיד"א כהרמ"א, וכך לשונו (מובא ב'כף החיים'): דעת מרן שהשמיט דין זה של הטור, שגם עתה בזמנינו ראוי להיות חוזר וכו' ולא נהגו כדבריו. אלא כדברי הרמ"א שלא חוזרים משום חסרון כוונה (ירידת הדורות).
לעניין הלכה כמובא בפוסקים:
א - לכתחילה צריך לכוון בכל תפילת העמידה, פירוש המילים ותוכנם, וכן להרגיש שעומד לפני ה' ושכינה כנגדו.
ב - אם לא יכול לכוון בכל הברכות, לכל הפחות יכווין בברכת 'אבות' או ב'מודים', ואם לא כיוון בדיעבד אינו חוזר.
מעיקר הדין, דעת שולחן ערוך (קא' א'), אם לא כיוון פירוש המילים, לפחות בברכה ראשונה, לא יצא, ואם המשיך, ברכותיו לבטלה, שהרי ברכה ראשונה היא עניין "סידור שבחו של מקום"[1] וזכות אבות (אבודרהם).
אמנם הלכה למעשה, בדיעבד יוצאים ידי חובה, משום שגם הספרדים נהגו כהרמ"א שפסק כהטור כנ"ל. רק צריך להבין חומר העניין ולהתאמץ בכל כחו לפחות לכוון בברכה ראשונה ('חסד לאלפים') ע"כ.
לאחר היסודות שלמדנו בספר 'התכלית' ראיתי לנכון לבאר ברכת ה'אבות' על פי חז"ל דרך אלו יסודות, בבחינת 'עובר לעשייתן' ונביא בקצרה תמצית היסודות.
חייבים לדעת שכל עבודת ה' בכלל, וכוונת התפילה בפרט עניינה להגיע לדבקות בה', כל אחד לפי ערכו ומדרגתו.
אומרת התורה: "וּבוֹ תִדְבָּקוּן". מפרש רש"י - הדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב"ה". רצונו יתברך שתהיה דומה לו, כי דבקות והתדמות הוא עניין אחד. פירוש, כי בדברים גשמיים התופשים מקום - מובנת לנו הדביקות בקירוב מקום, והפירוד מובן לנו בריחוק מקום. אבל בדברים רוחניים שאינם תופשים מקום כלל, אין 'הדביקות' ו'הפירוד' מובנים בהם בקירוב מקום ובריחוק מקום, אלא ההתדמות שיש בין שני עניינים רוחניים מובנת לנו כ'דביקות', והשוני ביניהם מובן לנו כ'פירוד'. וכן הוא בכל העניינים, בין אדם למקום, בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו וכו', ככול שיגדל המכנה משותף בין שני הצדדים, כך תגדל האהבה והדבקות ביניהם לדוגמא, כאשר הם אוהבים את אותם הדברים, יש להם מטרות זהות וכו'.
הרוצה להדבק בבורא יתברך צריך להדבק בשורש מדותיו יתברך - "מדת החסד והנתינה"[2] וזהו עניין "סידור שבחו של מקום", כי שבח, נתינה, התדמות ודבקות הם עניין אחד, וכשם שרצונו יתברך להיטיב לנבראיו ומוריד השפעות לעולמנו, כך בדומה לו ע"י עבודתנו אנו מורידים השפעות מהעליונים לתחתונים, בבחינת 'תנו עז לאלוקים', ובכך מתדמים אליו יתברך.
נמצא, דרך הטוב להטיב ולהשפיע, ובהמצא הנברא אשר תכונת ההשפעה ניכרת בו, בבחינת ההתדמות, תכול הדבקות, וממילא תורגש ההטבה, למרות הסתר עולם הזה ותתחזק הכוונה.
אם אדם מתפלל לצורכי עצמו, היפך ההתדמות היפך הדבקות, התוצאה היא, חוסר הרגשה ובלבול הדעת מכח שינוי הצורה, אך במסדר שבחו של מקום שהוא עניין השפעה, מסלק את המקטרגים ע''י אור ה', בסוד ההתדמות ודבקות, בבחינת מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
על פי הטעם השני, 'זכות אבות', שהוא עניין מאוד מרכזי בתפילת העמידה וראוי לנו להתאמץ עד מאוד להתחבר לזכות זאת, וממילא נצא ידי חובת התפילה לכל הדעות.
להבנת עניין זכות האבות, הגמרא במסכת שבת (נה.) מביאה מחלוקת, האם תמה 'זכות אבות'. ומבאר הרב דסלר זצ"ל[3] ע"פ ר' חיים מוולאז'ין[4]: "עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם... ירצה בזה על פי מה שכתוב (משלי כ' ז'): "מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו", כי כמה מדות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כמו טבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי הארץ מהיהודים מוסרים את עצמם על קידוש ה', והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו, וכן כל העשרה נסיונות היו להישיר הדרך לפנינו, וכן ההתעוררות לאדם פתאום לילך לארץ הקודש הוא מניסיון 'לך לך'...", והוא עניין זכות אבות[5].
ע"פ זה, אומר הרב דסלר זצ"ל, באמת אין מחלוקת בגמרא, האם תמה זכות אבות או לא, אלא הביאור הוא: לדבקים במדת האבות, 'זכות אבות לא תמה' ומתעוררת בנפשנו כפי שיעור 'ההתדמות' למידות האבות, ולאלה שלא דבקים במדת האבות, תמה 'זכות אבות' בסוד 'השינוי צורה' והפירוד. ולא פליגי בגמרא, אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
הרגשת ה'ממשות' בתפילה, בבחינת 'דבר איש אל רעהו' כל כך חשובה ומשמעותית, עד שאין הנחות! זהו תנאי מעכב, אי אפשר בלעדיו, וכמו שאנו מתאמצים ומשתדלים בענייני הגוף להחיות אותו, כך עובד ה' צריך להתאמץ ולהתעקש 'להרגיש' ממשות בזמן שמתפלל או שמברך ומשבח את ה' להחיות את נפשו.
אם נתאמץ מעט לצאת מהאנוכיות והאהבה העצמית ונתכוון בתפילה להוריד השפעות על כלל ישראל ועלינו בתוכם, כמו רפואה, דעת וכו', דהיינו נשפיע ו'ניתן', בהכרח שגם נוכל להגיע לבחינת ההתדמות, הדבקות ו'הרגש' בתפילה דבר שיעזור לנו מאוד לא להסיח דעתנו, שהרי שורש כל ענייני ה'פרוד' והריחוק הוא 'הרצון לקבל לעצמנו', שינוי הצורה והיפך מדותיו יתברך.
[1] משנה ברורה סימן קא' ס"ק ג'. [2] מכתב מאליהו ג' 265. [3] 'מכתב מאליהו' א' 8. [4] 'רוח חיים' על פרקי אבות ה' ג'. [5] עיין שם עוד לגבי שאר הטבעים שהנחילו האבות.
ביאור קצר של הברכה הראשונה:
אֲדֹנָי, שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ - יהי רצון שפי וליבי יהיו שווים להגיד תהילתך ולא עבור צרכי האנוכיים.
בָּרוּךְ - מקור הברכות (וע"י שבח זה תשפיע עלינו שפע ברכות).
אַתָּה י-ה-ו-ה - אדון הכל היה הווה ויהיה, מהווה בחסדו כל רגע ורגע מעשה בראשית.
אֱלֹהֵינוּ - שלנו (כי רק נשמות ישראל הם 'חלק אלוה ממעל'), בהשגחה פרטית, תקיף, בעל היכולת, בעל הכוחות כולם.
וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ - עמודי עולם, בזכותם כל מה שיש לנו וזכותם תעמוד לנו247.
אֱלֹהֵי אַבְרָהָם - עמוד החסד.
אֱלֹהֵי יִצְחָק - עמוד העבודה - התפילה.
וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב - עמוד התורה.
הָאֵל248 - החסד בשורשו.
הַגָּדוֹל – גדול בחסד, טוב ומיטיב249.
הַגִּבּוֹר - מאריך אפו250.
וְהַנּוֹרָא - מעורר יראה.
אֵל עֶלְיוֹן - מריק ברכה מהעליונים251.
גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים - שתכליתם טוב מוחלט.
קוֹנֵה הַכֹּל - הכל שלו, מאחר שמחדשם כל רגע מחדש252.
וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת - לבנים הדבקים במדת האבות253.
וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם - ואם תמה זכות אבות, לבנים שאינם דבקים במדת האבות.
לְמַעַן שְׁמוֹ - בעבור שיתגלה חסדו גם לאינם ראויים254.
בְּאַהֲבָה - אהבה תמידית, שהם חלק אלוה ממעל משורש בריאתם255.
מֶלֶךְ עוֹזֵר - מסייע במלחמת היצר256.
וּמוֹשִׁיעַ - מחלץ מאחיזת היצר.
וּמָגֵן - שלא יפגע בנו היצר.
בָּרוּךְ אַתָּה ה', מָגֵן אַבְרָהָם - ואת ההולכים במדתו, חסד לפנים משורת הדין.
242 משנה ברורה סימן קא' ס"ק ג'.
243 מכתב מאליהו ג' 265.
244 'מכתב מאליהו' א' 8.
245 'רוח חיים' על פרקי אבות ה' ג'.
246 עיין שם עוד לגבי שאר הטבעים שהנחילו האבות.
247 "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" (פרקי אבות א' ב').
248 "אל" היא בחינת חסד, וכן "הגדול" עניין חסד, ולכאורה יש כאן כפילות, אלא החסד של "האל" מתייחס גם ל"הגיבור" ול"והנורא", כי כל ייסוריו הם לטובה (אלשיך, דברים עקב פרק י פסוק יז).
249 'את גדלך' - זו מדת טובך וכן הוא אומר: (במדבר יד' יז') ועתה יגדל נא כח ה': (רש"י דברים פרשת ואתחנן פרק ג פסוק כד).
250 בבחינת מיהו הגיבור? הכובש את יצרו. "בא משה אמר: האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. באו אינהו (אנשי כנסת גדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות? (מסכת יומא דף סט:).
251 מלבי"ם, בראשית פרשת לך לך פרק יד' פסוק כ'.
252 "...ולא שקנה שמים וארץ בעבר בעת הבריאה רק שקונה תמיד, כי מחדש בכל יום מעשה בראשית ומשגיח בהשגחה תמידית מופלאת בכל רגע..." (מלבי"ם בראשית פרק יד).
253 "זוכר חסדי אבות לבניהם לגאלם, ואף אם תמה זכות אבות (לבנים שלא דבקים במדת האבות - ע"פ ההקדמה לעיל) מביא גואל לבני בניהם למען שמו (י-ה-ו-ה, גילוי חסדו, שהכל מאִתו יתברך לתכלית הטוב) שהוא קיים לעולם" (טור הלכות תפילה סימן קיג).
254 עיין הערה קודמת.
256 "...ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אינו יכול לו" (סוכה נב:).