סדר העבודה

לאחר ביאור המושגים^[1] ניתן לבאר בכללות את עניין ההתפתחות ההדרגתית של 'האדם' מהרצון הראשון של הבורא יתברך להטיב, עד צורתו הגשמית בעולם הזה, הכלול מגוף ונפש ואפשרות בחירה ע"י תורה ומצוות והכשרתו לתכלית הבריאה, סדר זה יעזור לנו להבין, לדעת וליישם את עבודת ה' עד התיקון השלם - 'התכלית' הסופית, בבחינת "וְיָֽדַעְתָּ הַיּוֹם וַֽהֲשֵֽׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ..." (דברים ד' לט').

[1] לצורך הבנת הדברים, לא ניתן לדלג על שלב ביאור המושגים, מאותה סיבה שלא ניתן לבנות קומה שניה לפני הראשונה.

טרם ההתפתחות ההדרגתית היו במציאות שתי 'צורות' (תכונות ורצונות) בלבד: צורת 'משפיע' - הבורא יתברך, וצורת 'מקבל' - הנברא (המוגדר בשלב זה כשורש לנשמות) . אומר השל"ה הקדוש^[2]: "והשם יתברך הוא הטוב האמִתי, רצה להיטיב לזולתו וברא העולם", ברא הוא יתברך מציאות חדשה - 'יש מאין'[3], שמהותה 'רצון לקבל הנאה ותענוג' - נברא שיקבל את ההטבה שרצה הבורא יתברך לתת ולהיטיב.

^{[2] מסכת פסחים מצה עשירה - דרוש שלישי (ב) וכן בספר 'דרך השם' פרק ב' ועוד.} 

^{[3] כנ"ל בנושא 'הנברא'.}

בעקבות קבלת ההטבה ה'אין סופית' מהבורא יתברך, התפתחה בנברא הרוחני, בחינה של 'נהמא דכיסופא' - לחם של בושה, כאדם שמקבל לחם בתורת צדקה ומתבייש. בחינה זו של בושה גרמה לנברא ל'מעט' את 'רצונו לקבל', דהיינו גרמה לו להימנע מלקבל הנאה והטבה כאשר היא מלווה בבושה, ואם אין כלי - 'רצון לקבל', אין אור - ההטבה אינה נרגשת. ומשלב זה כל שאיפת הנברא היא להגיע ל'צורה' הנקראת 'מקבל על מנת להשפיע', שהיא נחשבת ל'צורת השפעה' השווה ממש[4] לתכונת הבורא יתברך, 'ולדבקה בו', בבחינת "והלכת בדרכיו", ובכך לקבל את הטבת הבורא ללא בושה, בזה ובבא, תכלית הבריאה.

[4] לקמן בנושא 'מקבל על מנת להשפיע - בהרחבה' הדבר יתבאר.

לפיכך, לצורך המטרה הנעלה החלה התפתחות הדרגתית לתכלית הרצויה - להטבה השלמה ללא בושה, דהיינו לצורת 'התכלית' - 'מקבל על מנת להשפיע'^[5]. ההתפתחות ההדרגתית התגשמה עד עולמנו זה ולצורת אדם, הכלול מ'רצון לקבל לעצמו', המוגדר גם כ'יצר הרע', 'אהבה עצמית' או ה'אנוכיות' שבאדם. ומ'נשמה' - 'חלק א-לוה ממעל' רצון להתחסד ולהשפיע כמדת הבורא יתברך, המוגדר כ'יצר הטוב' שבאדם^[6].

^{[5]  כנ"ל בנושא 'מקבל' ו'משפיע'.}

^{[6] "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב: (בראשית ב' ז'): "ויפח באפיו נשמת חיים", ו"אתה נפחת בי", וכמו שכתוב בזוהר: "מאן דנפח מתוכיה נפח", פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו..." (תניא פרק ב').}

מטרת ה'אדם', להשליט בבחירה את כוחות 'הנשמה' על כוחות 'הגוף' ולהתדמות לבורא יתברך בפעולותיו במדת הנתינה וההשפעה, עד שכל דיבור, מעשה ומחשבה יהיו לתועלת הזולת ולא לתועלת עצמו. עבודה זו תתכן אך ורק בכח לימוד התורה הקדושה וקיום מצוותיה, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ל:): "בראתי יצר הרע ('רצון לקבל') - בראתי לו תורה תבלין" (התורה היא התבלין ליצר הרע, לתקנו 'בעל מנת להשפיע').

ובלשונו של בעל 'הסולם' זצ"ל ('מתן תורה'): "אולם כאן עמדו חכמי הקבלה ושאלו, למה לא בראנו (ברא אותנו) מתחילה בכל אותה הרוממות הרצויה להדבק בו יתברך, ומה היה לו יתברך לגלגל עלינו את כל המשא והטורח הזה של הבריאה והתורה והמצוות? והשיבו (חז"ל (בירושלמי ערלה פרק א, הלכה ג), דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה וכו'. פירוש, כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חבירו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו (מבושה), כי נעשה מושפל, והולך על ידי זה עד שמאבד צורתו האנושית. ומתוך שמה שנמשך משלמותו יתברך ויתעלה לא יתכן שימצא בו חסרון, לכן הניח לנו מקום להרוויח בעצמנו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו בתורה ומצוות... כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך, לבסוף שאלהו העשיר: "אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו: "עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד" ...ודבר זה טבעי הוא, כי הגם שמצד אחד הוא טועם תענוג גדול, ומוסיף והולך כפי שיעור ריבוי מתנותיו, הנה מאידך קשה לו לסבול מבושה את ריבוי ההטבה הזו שהעשיר הולך ומרבה עליו בכל פעם. כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות בעת קבלת מתנת החינם מאת הנותן מחמת חסדיו ורחמיו עליו^[7]... וזהו שהכין לנו ע"י היגיעה והטרחה וע"י העסק בתורה ומצוות להמציא את רוממותינו בעצמנו (להגיע לדבקות בו יתברך בבחירה והתגברות), כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו יתברך..., יהיה כל זה בבחינת קניין עצמנו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמנו בבחינת בעלים לדבר, שאין לנו טעם של שלימות זולתה...".

[7] גם אדם החומרי ביותר, שבדרך כלל אינו מרגיש בושה בהיותו מקבל מתנת חינם מחמת חִספוס מידותיו, גם הוא ירגיש בושה במצבים מסוימים, שבהם ירגיש את חסרונו ושפלותו, כי הבושה היא מהרגש החסרון.

התברר, כשהאדם יגיע לתיקונו - 'מקבל על מנת להשפיע' הוא יהנה מהטבה שלמה ללא בושה, דבר שיעשה נחת רוח גדול לבורא יתברך החפץ להיטיב הטבה שלמה לנבראיו ללא בושה.

למעשה, כל שאיפת הנבראים ותכלית הבריאה היא להגיע למדרגה הנעלה, אשר נוכל לקבל את ההטבה מבוראנו על מנת לעשות לו נחת רוח - 'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל^[8].

[8] ספר 'הקדמות' וכן ב'מכתב מאליהו' ג, עמ' 270. ועיין עוד לקמן בנושא 'מקבל על מנת להשפיע בהרחבה'.

אמנם תדע, ששלימות מדרגה זו תהיה רק לאחר תחיית המתים, לרוב ככל הנבראים, מלבד יחידי סגולה בכל הדורות שכבר גמרו, או שיגמרו את התיקון הנרצה בתוך הששת אלפי שנה^[9].

[9]  ועיין עוד 'מכתב מאליהו' ד' 155-156 ובהערה 4 שם.

התברר, ש'ההתפתחות ההדרגתית' החלה במחשבתו יתברך להיטיב, באשר על כן ברא 'רצון לקבל' - נברא רוחני שיקבל את ההטבה. בשלב מוגדר התעוררה בנברא בחינה מסוימת של 'נהמא דכיסופא', בושה ממתנת חינם, אשר גרמה לנברא למעט את 'רצונו לקבל' את ההטבה הגדולה מידו של הבורא יתברך, אלא אם כן יוכל לקבל את ההטבה ב'על מנת להשפיע' - צורה השווה לצורת הבורא יתברך שרק 'משפיע'. בכך יוכל הנברא להינצל מקבלת הטבה המלווה בבושה ולהגשים את תכלית הבריאה - הדבקות השלמה בו יתברך מכח ההתדמות.

בשלב ראשוני, ההתדמות לתכונת הבורא החלה ב'אי קבלה' לתועלת עצמו, כתכונת הבורא יתברך שאינו 'מקבל', כי בשלב זה עדיין הנברא לא קנה תכונת ההשפעה. כך נמשכת ההתפתחות ההדרגתית דרך העולמות הרוחניים, עד לעולם הזה הגשמי ולמציאות הנקראת 'אדם', הכלולה מגוף ונשמה, וע"י עסק תורה ומצוות עם כוונה לשם שמים, דהיינו כוונה לעשות נחת רוח לבורא יתברך, ניתן יהיה להשליט את כח הנשמה - מדת ההשפעה. על כח הגוף - מדת הקבלה לעצמו'  ולהגיע ל'השוואת הצורה', דהיינו להתדמות לצורת ההשפעה של הבורא יתברך ולהגיע לתיקון הנרצה, ל'תכלית', לדבקות בו יתברך, ולקבלת טובו יתברך בשלימות.

נמצא, שכל עמלנו בתורה ומצוות להגיע ל'השוואת הצורה', להתדמות לבורא יתברך, בבחינת 'והלכת בדרכיו, שהיא הדבקות ועצם ההטבה ללא בושה.

מבאר בעל 'הסולם' שהעולמות הרוחניים התפתחו בהדרגה עד למציאות עולם הזה הגשמי, "דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי 'הגוף' שהוא הרצון 'לקבל לעצמו', נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו, אשר על כן ברא 'רצון לקבל' את ההטבה כנ"ל), ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שנאמר: "וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא' יב'), ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא (של יצר הרע - ה'רצון לקבל' לעצמו) עד י"ג שנה, והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצוות מי"ג שנים ואילך, שעוסק (משתוקק, משתדל ומתכוון) על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר את ה'רצון לקבל לעצמו' המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט בעל מנת להשפיע. שבזה הולך וממשיך נפש קדושה (הנקראת יצר הטוב - רצון להשפיע) משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף, והוא הזמן של התיקון. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה (להיטיב לנבראיו)... עד שהן מסייעות לו להאדם, להפוך את ה'רצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו, בבחינת 'מקבל על מנת להשפיע' נחת רוח ליוצרו, ולא כלל לתועלת עצמו, שבזה קונה האדם 'השוואת הצורה' ליוצרו, כי 'קבלה על מנת להשפיע' נחשבת לצורת השפעה טהורה. כמו שכתוב במסכת קדושין ((ראיה לכך בדף ז.) "באדם חשוב, נתנה היא ואמר הוא, הרי זו מקודשת", כי קבלתו, שהיא על מנת לֵהָנוֹת לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה^[10]. ואז קונה דבקות גמורה בו יתברך, כי דבקות הרוחני אינה אלא 'השוואת הצורה', שבזה נעשה האדם ראוי לקבל כל הטוב והנועם והרוך שבמחשבת הבריאה (ללא בושה)" (ספר 'ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל).

[10] בעל 'הסולם' זצ"ל מוכיח, אפילו הלכתית, ש'מקבל על מנת להשפיע' שווה ממש 'למשפיע'. ומבאר, כי בדר"כ האשה מתקדשת בכך שהיא מקבלת טבעת וכד', והגמרא מחדשת שיש מציאות שהאשה תיתן לאדם חשוב מתנה, והדבר יחשב שהיא קיבלה, ובכך תתקדש, כי ה'נחת רוח' שנגרם לה מזה שהאדם החשוב התרצה לקבל ממנה מתנה נחשב לה ממש כקבלת טבעת. התברר, ש'מקבל (אדם חשוב) על מנת להשפיע' (נחת רוח לנותנת) שווה להשפעה ונתינה גמורה.

צריך לזכור, שאין באפשרות הנברא להגיע למדרגת 'משפיע' לבד, ללא קבלה כלל כצורת הבורא יתברך, אלא באפשרותו ובבחירתו להגיע רק לצורה השווה ל'השפעה' הנקראת 'מקבל על מנת להשפיע' כנ"ל, היות והנברא טבעו ומהותו 'קבלה'^[11].

[11] כנ"ל בנושא 'הנברא'.

ועוד צריך לזכור, שהדרך היחידה לשנות את תכונתנו הטבעית - 'לקבל', דהיינו להשוות את 'הצורה' לבורא יתברך ולקבל 'צורת השפעה', היא רק בכח התורה הקדושה שהיא מעל הבריאה והטבע, שהרי אמרו חז"ל שהתורה הקדושה קדמה לבריאת העולם, ושה' יתברך הסתכל בתורה וברא את העולם^[12], לכן רק בכח התורה הקדושה, אשר ניתנה לנו מהבורא יתברך לצורך התיקון וקבלת ההטבה, נוכל להפוך את הטבע של 'מקבל לעצמו', ל'מקבל על מנת להשפיע', וכך יוכל הנברא גם לתת ולהשפיע לבורא יתברך, בבחינת "תנו עוז לאלוקים", ולהגיע ל'השוואת הצורה' ולדבקות, וממילא תתבטל הבושה הנובעת מה'רצון לקבל'^[13].

^{[12] אַשְׁרֵיהֶם כָּל אֵלּוּ שֶׁמִּשְׁתַּדְּלִים בַּתּוֹרָה, וּבִגְלַל שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, הִתְבּוֹנֵן בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, וּבַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּהָ, שֶׁכָּתוּב (משלי ח) וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן. אַל תִּקְרֵי אָמוֹן אֶלָּא אֻמָּן (תרגום הזוהר פר' 'תרומה').}  

^{[13] עיין עוד בנושא הבא.}

מבואר לעיל, שהתעוררות הבושה בנברא בפועל, נבעה מעצם היותו 'מקבל בחינם', ובזה נשאלת השאלה מדוע אכן בטבענו הקבלה מולידה בושה?

בעל 'הסולם' זצ"ל מבאר: "ותשכיל זאת בידוע, אשר כל ענף יהיה טבעו שווה לשורשו, ולכן כל העניינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף ויאהב אותם ויחמדם, וכל העניינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול אותם, וישנא אותם. והנה חוק זה נוהג בכל שורש עם הענף שלו ולא יעבור... אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה כלולים בו יתברך, שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את היפוכם, כמו הסִכלות, החולשה, העניות, והביזיונות, וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, וע"כ הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול... לפי ש'הרצון לקבל' (החסרון) אינו נמצא בשורשנו (בבורא יתברך), אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות..." (תע"ס הסתכלות פנימית א).

התברר, ש'רצון לקבל' נובע מחסרון, והרי ה' יתברך, בהיותו שלם בתכלית השלמות, לא שייכת אצלו לא בחינת חסרון ולא בחינת קבלה, ומאחר שבשורשנו אין מציאות של 'קבלה', לכן הענף - הנברא ירגיש בושה בזמן הקבלה לעצמו, מחמת שינוי הצורה, וזאת בתנאי שהנברא ירגיש שאותו דבר או ערך הוא חסרון, פגם או לקות[1]. 

^{[1] שהרי שלמדנו שמהות הנברא 'רצון לקבל', ובכל דיבור, מעשה ומחשבה מעורב בו ה'רצון לקבל האנוכי' שהוא בשינוי צורה מהבורא, אם כן מדוע יש מצבים שאנו לא מתביישים? אלא התשובה היא, שעדיין לא הגענו למדרגה של הכרת הרע והרגש החסרון באותו הדבר!}

ע"פ זה מובן מדוע אָדָם וְחַוָּה הרגישו את עניין הבושה רק לאחר החטא, היות וקודם חטאם כל כוונתם היתה לשם שמים - לעשות את רצון קונם ולא רצון עצמם, בבחינת השפעה והתדמות לשורשם, מה שאין כן לאחר חטאם התערב גם עניין רצונם האנוכי - 'הרצון לקבל' (הרגשת החסרון שנוצר לאחר החטא, לפי מדרגתם), שאינו שייך כלל בשורשם שהוליד 'שינוי צורה' ובושה ('מכתב מאליהו' ה' 482).

קיום תורה ומצוות בכוונה לשם שמים - לעשות נחת רוח ליוצרנו ולעשות רצון בוראנו, היא הדרך לתיקון 'הרצון לקבל'. אמנם יש דרך אחרת, אשר "אינה רצויה" והיא קבלת ייסורים בזה^[2] ובבא, והכל לצורך הבאת כל נשמות ישראל ל'תכלית', בסוד: "...וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח" (שמואל ב' - יד' יד').

^{[2] לדוגמא, לאדם חולה ומיוסר אין כלל תאוות נשים, ממון או אכילה.}

"ב' דרכים הכין לנו ה' יתברך... הא' הוא דרך קיום התורה ומצוות, ודרך הב' הוא דרך ייסורים, אשר הייסורים בעצמם ממרקין את הגוף (את ה'רצון לקבל') ויכריחו אותנו לבסוף להפוך את ה'רצון לקבל' שבנו ולקבל צורת הרצון להשפיע, ולהדבק בו יתברך. והוא על דרך שאמרו חז"ל (סנהדרין צז:) "אם אתם חוזרים למוטב, טוב. ואם לא, אני מעמיד עליכם מלך כהמן, ובעל כרחכם הוא יחזיר אתכם למוטב". וזה שאמרו על הכתוב: 'בעתה אחישנה', אם זכו, אחישנה. ואם לאו, בעתה..." (ספר ה'הקדמות').

ועל דרך זה עונשי העולם הבא, "צריך לדעת שהגיהנום איננו מתקן, (פירוש) איננו מלמד את הטוב כלל, (אלא) הגיהנום מכלה את הרע, וכל זמן שיש עדיין בהם מן הרע שצריך לכלותו, עדיין הוא עמהם, ואם גם חלק או מקצת, אבל ישנו בתוכם... כל זמן שיש בנפש מן הרע (מה'רצון לקבל'), אשר זקוק הגיהנום לכלותו, הנה הנפש ההיא עדיין בעלמא דשקרא (בעולם השקר)... שהחיצון נפרד מהפנים ('שינוי צורה')" ('מכתב מאליהו' א 299 ועיין עוד בחלק ד 198).

התברר עד הנה, שהבורא יתברך הוא הטוב השלם, ודרך הטוב השלם להיטיב הטבה שלמה, על כן אינו חפץ ומסתפק בהטבה שיש בה בחינה של מתנת חינם, חסרון ובושה, אלא רצונו יתברך שההטבה וההנאה של הנברא יהיו בשלמות. לזו המטרה ברא הבורא יתברך את כל העולמות והנבראים לתכלית הטוב, והדרך הטובה, המתוקנת והשלמה לקבלת אותה הטבה, היא קיום תורה ומצוות לשם שמים, בבחינת התדמות למדותיו יתברך במדת הנתינה והשפעה, שהיא הדבקות בו יתברך.

לאחר שבארנו^[1] שהדבר היחיד שהבורא יתברך היה צריך לברוא זה בחינה של 'מקבל', דהיינו 'רצון לקבל הנאה ותענוג', בהכרח 'הרצון לקבל' כלול בכל פרט ופרט בבריאה, הרוחנית והגשמית, כי כאשר אנו רואים מציאות של עולמות, שלכאורה פועלים על פי חוקי טבע, ומנותקים ממקור החיים, בהכרח הדבר שיש בחינה של 'שינוי צורה', 'רצון לקבל' שיצר את הפרדה.

[1] לעיל בנושא 'הנברא' ובנושא 'התפתחות הדרגתית'.

משמעות הדברים היא, שבאופן טבעי כל בריה בעולמנו שואפת ופועלת למטרה יחידה: קבלת הנאה ותענוג, וממילא גם בריחה מכאב וייסורים, וכן מין האדם, בטרם זיכוכו, בכל דיבור, מעשה ומחשבה שלו מטרתו מצד אחד לברוח מייסורים, ומאידך לרדוף אחר אושר, סיפוק והנאה.

העולמות הרוחניים והעולמות הגשמים מחולקים בכלליות: לדומם, צומח, חי ומדבר (דצח"מ), והשיעורים ושינוי ערכים של 'הרצון לקבל' יוצר את השוני בין הבחינות, כי אין מציאות בכל הבריאה כולה, הפנויה מה'רצון לקבל'.

אומר בעל 'הסולם' שחכמי הסוד גילו לנו בהבחנת הדברים, שקיים יחס ישר בין שיעור ה'רצון לקבל' לבין שיעור התנועה הנבחנת במציאות, כלומר ככל ששיעור ה'רצון לקבל הנאה ותענוג' גדול יותר כך שיעור התנועה גדול יותר, היות וה'רצון לקבל' מוליד צרכים וחסרונות, והצרכים מולידים תנועות מספיקות עד כדי להשיג את הצורך (הקדמה לסה"ז כא' לה').

נמצא, שהבחנת שיעור ה'רצון לקבל', הוא על פי מדד שיעור התנועה הניכר בדצח"מ (דומם, צומח, חי, מדבר), על כן בהכרח, בכל פרט מפרטי המציאות, ללא יוצא מן הכלל, נוכל למצוא תנועה וחיות בשיעור כזה או אחר.

לדוגמא, בעולם הגשמי: ב'דומם' יש את שיעור ה'רצון לקבל' - הצרכים והחסרונות הקטנים ביותר לכן הוא נקרא: 'בחינה א' של ה'רצון לקבל'. ובראיה רגילה ללא מכשירי עזר, תנועת ה'דומם' אינה ניכרת, אלא בכלליות בלבד כתנועת הירח והכוכבים וכד'.

ב'צומח', התנועה ניכרת יותר בפרטים, היות והצרכים גדלים, לכן הוא נקרא: בחינה ב' של ה'רצון לקבל'.

ב'חי', נוסף על התנועה בפרטים, יש גם תנועה שנובעת מ'רצון לקבל' הנאות, תאוות ושליטה וכו', לכן הוא נקרא: בחינה ג' של 'הרצון לקבל'.

ובאדם שהוא בחינת ה'מדבר', יש את ה'רצון לקבל' הגדול ביותר, כי בנוסף לתנועה בפרטים, ניכרת תנועה נפשית חסרת גבולות, כח דמיון להשכיל בעבר ובעתיד, וכן לשמוח או להצטער בענייני זולתו או להבדיל להתמלא קנאה וחמדה לכל השייך לזולתו. על כן ה'מדבר' נקרא בחינה ד' של ה'רצון לקבל'.

ותדע, חסרונו של האדם הוא גם מעלתו, שהרי 'תכלית' האדם לקבל את ההטבה הגדולה שהבורא יתברך רוצה להיטיב לנבראיו, ואותו 'רצון לקבל' לאחר תיקונו ב'על מנת להשפיע' יהיה הכלי לקבל את ההטבה, וכגודל הרצון וההשתוקקות לקבל את ההנאה, כך יהיה גודל התענוג והרגשת ההטבה, לכן בהכרח שה'רצון לקבל' שבאדם הוא הגדול ביותר.

 וכך לשונו של בעל 'הסולם': "נוסף על כולם מין האדם, שהוא בחינה ד' של ה'רצון לקבל', והוא כבר במדתו השלמה הסופית, הרי ה'רצון לקבל' שבו, פועל בו גם הֶרגש זולתו. ואם תרצה לידע בדיוק נמרץ, כמה הוא ההפרש מבחינה ג' של ה'רצון לקבל', שבמין החי, עד הבחינה ד' של ה'רצון לקבל' שבמין האדם. אומר לך, שהוא כמו ערך בריה אחת של המציאות כלפי כל המציאות כולה. כי 'הרצון לקבל' שבמין החי, החסר מהרגש זולתו, לא יוכל להוליד חסרונות וצרכים אליו, רק בשיעור המוטבע באותה הבריה, בלבדה. מה שאין כן האדם שיש לו גם הרגש זולתו, נמצא חסר גם בכל מה שיש לזולתו, ומתמלא קנאה לרכוש לו כל הישות שנמצאת בזולתו. ואם יש לו מנה (מאה) רוצה מאתים, וכן נמצאים חסרונותיו וצרכיו הולכים ומתרבים עד שהוא רוצה לבלוע כל הישות שבעולם כולו" (ספר ההקדמות).

"וכל עיקר מה שהאדם מִתְאַוֶּה לכל מיני תענוגי עולם הזה, הוא רק משום שהוא רוצה להשתיק, בדרך תחליף ודמיון, את הרגשת החסרון שהוא מוצא בעצמו - אשר באמת אינה אלא רעב רוחני, געגועי הנשמה למצב שלימותה (עיין במסילת ישרים פ"א).

ורעב זה אין ביכולת העולם הזה להשביעו, ועל כן 'אין אדם מת וחצי תַּאֲוָתו בידו', יש לו מנה רוצה מאתים - כי הדמיון לא ישביע" ('מכתב מאליהו' א' 100).

באדם עצמו, בפרטיות יש מספר בחינות של ה'רצון לקבל' ובשיעור שמתמזגים אלו ד' הבחינות בכל אחד ואחד יגרמו לכל השינויים בין אדם לאדם, לדוגמא:

'רצון לקבל' הכרחי כגון: אכילה, שתייה, שינה וכו'.  

'רצון לקבל' תאוות גשמיות יותר מההכרח.

'רצון לקבל' כבוד ושלטון.

'רצון לקבל' מושכלות.

ובישראל נוסף גם 'רצון לקבל' הנאה מדבקות בבורא.

כך גם העולמות הרוחניים בכללות מחולקים כנגד ארבעת הבחינות של ה'רצון לקבל', וככל שהעולמות משתלשלים ומתגשמים עד לעולם הזה, כך גדל ומתעבה גם 'הרצון לקבל'^[2].

^{[2] עולם האצילות שהוא הזך ביותר, לאחר מכן בריאה, יצירה, עשיה שהם עולמות רוחניים, ולבסוף עולם הזה הגשמי הנראה לעינינו.}

מציאות כל העולמות בכללות נחלקת לארבעה עולמות והם כוללים את כל המציאות הרוחנית הנמשכת עד העולם הזה, אמנם הם כלולים זה מזה ובכל אחד מהם יש פרטים עד אין קץ, וכל הנוהג בכלל המציאות נוהג בכל עולם ואפילו בחלקים הקטנים ביותר שאך אפשר להיפרט.

נמצא, שרק מין בני האדם שייכים ל'תכלית', אחר שכבר יש בהם ההכנה של הרגש זולתם כלפי בני מינם הדומים להם, בבחינת מצוות בין אדם לחבירו, הנה אחר העבודה בתורה ומצוות, שמהפכים ה'רצון לקבל' שלהם ל'רצון להשפיע', ובאים ב'השוואת הצורה' ליוצרם, שאז מקבלים כל המדרגות שהוכנו להם בעולמות העליונים... שבזה נעשו מוכשרים לקבל את התכלית שבמחשבת הבריאה עצם ההטבה לנבראים. ('ראשית חכמה' של הרב גוטליב שליט"א ע"פ בעל 'הסולם' זצ"ל).

ובאמת, למה לו לאדם העולמות העליונים שברא השי"ת בשבילו? ואיזה צורך יש לו לאדם בהם?

כי עתה תראה, שאי אפשר כלל לאדם להגיע לעשיית נחת רוח ליוצרו (נתינה, דבקות ושלמות), זולת על ידי סיועם של כל העולמות האלו. כי בשיעור הטהרה של ה'רצון לקבל' שבו, משיג האורות והמדרגות של נשמתו... וכל מדרגה שמשיג (ע"י קיום תורה ומצוות), הרי האורות של אותה מדרגה (שקיבל בסוד 'השוואת הצורה' מהעולמות העליונים) מסייעים לו בטהרתו. וכן עולה במדרגותיו (ב'השוואת הצורה') עד שזוכה להגיע אל השעשועים של תכלית הכוונה שבמחשבת הבריאה, וזה שאמרו בזוהר (נח, ס"ג) על המאמר "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל: במה מסייעין אותו? ואומר, שמסייעין אותו 'בנשמתא קדישא' (בנשמה קדושה - דהיינו, אורות המדרגה שהשיג בעבודתו). כי אי אפשר לבא לטהרה הרצויה למחשבת הבריאה, זולת ע"י סיוע כל מדרגות הנשמה ('ספר ההקדמות' של בעל 'הסולם' זצ"ל).

תהליך ה'זיכוך' והטהרה של 'הרצון לקבל הנאה לעצמו' הוא הדרגתי, עבודת האדם מתחילה בהתגברות וזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הקטן ביותר - בחינה א', עד שמגיע בס"ד לזיכוך ה'רצון לקבל הנאה' הגדול ביותר - בחינה ד'. התגברות על 'רצון לקבל הנאה' קטן 'מושכת' אור וסיוע קטן, התגברות על 'רצון לקבל הנאה' גדול מושכת אור וסיוע גדול, כמו שאמרו חז"ל: 'לפום צערא אגרא' (כגודל העמל וההתגברות כך השכר).

עבודת הזיכוך והטהרה של ה'רצון לקבל' מתחילה בקיום תורה ומצוות באופן מעשי, ואפילו בלי כוונה מיוחדת לשם שמים בכל מצוה ומצוה, אלא כוונה כללית, בתנאי שהמטרה והיעד הסופי יהיו להגיע לשם שמים, בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה^[3].

[3] עיין לקמן בנושא 'מתוך שלא לשמה...'.

בשיעור שמטהר את חלק 'הדומם' - בחינה א' של 'הרצון לקבל', 'התדמה' לאותה בחינה העומדת כנגדה בעולמות עליונים, ומקבל דרכה בחינה של ה'נשמתא קדישא' - הסיוע הרוחני מאותה מדרגה, הנבחן ככח דוחף לעבודת ה', בבחינת 'מצוה גוררת מצוה'.

לאחר השלמת חלק 'הדומם' בקניין קבוע, בקיום כל התרי"ג, עולה וממשיך האדם להזדכך בלימוד התורה וקיום המצוות, על דרך 'כמות' ו'איכות', פירוש: 'כמות'- היגיעה והעמל בתורה ומצוות. ו'איכות'- הכוונה לשם שמים, ובעיקר מוסיף כוונה ורצון לקניית רצונות אמִתיים להשפעה ואמונה 'מעל הדעת'^[4].

[4] עיין עוד לקמן בנושא 'עמוד התורה'.

ובשיעור שמטהר את חלק 'הצומח' - בחינה ב' של 'הרצון לקבל', 'התדמה' לאותה בחינה העומדת כנגדה בעולמות ומקבל דרכה בחינה של ה'נשמתא קדישא' - הסיוע הרוחני לעבודת ה' מאותה מדרגה, בבחינת כח דוחף גדול יותר.

לאחר השלמת חלק 'הצומח' בקניין קבוע, דהיינו קיום כל התרי"ג עם כוונה כללית לשם שמים, תהליך הטהרה נמשך על הדרך הנ"ל, רק שמוסיף ומקיים את תרי"ג המצוות בכוונה לשם שמים באופן פנימי ופרטי יותר ע"י רכישת קניינים בפנימיות לימוד סודות התורה וטעמי המצוות לפי ערכו, ובאותו שיעור קונה בהדרגה 'התדמות' לעולמות שכנגד ומקבל גם את שאר המדרגות, 'חי' ו'מדבר' ומוסיף בשלמות עד הדבקות הנצחית בבורא יתברך והיחוד השלם לעתיד לבוא.

התברר, שתהליך טהרת ה'רצון לקבל' הוא הדרגתי:

מדרגה א' - ע"י קיום תורה ומצוות, אפילו ללא כוונה, קונה מדרגת 'דומם' - נפש.

מדרגה ב' - ע"י קיום תורה ומצוות עם כוונה כללית לשם שמים קונה מדרגת 'צומח' - רוח.

מדרגה ג' - ע"י קיום תורה ומצוות בפנימיות עם כוונה פרטית לשם שמים קונה מדרגת 'חי' - נשמה, וכן על זה הדרך.

אחת הסכנות הגדולות בעבודת ה' היא, שהאדם לא יֵדע את מקומו בסולם העלייה ויעבוד ויתאמץ להשיג מדרגות גבוהות ממסוגלותו והתוצאה, יאוש תמידי, חוסר סיפוק ועצבות, היפך רצון ה'. לכן חשוב להתבונן בסדר העבודה הנ"ל ובשלבי הזיכוך והכוונה לשם שמים, וע"י כך רוב הדמיונות והבלבולים ייעלמו והאדם בנקל יוכל לדעת את מקומו, או יותר נכון, היכן אינו מקומו.

לדוגמא, אם האדם עדיין אינו מקיים את כל המצוות השייכות אליו, בחלק המעשי שלהם^[5], או אפילו מקיים, רק לא בקניין קבוע, בבחינת 'עד שיעיד עליו יודע תעלומות...', ידע שהוא עדיין לא עבר את המדרגה הראשונה שבעולמות הקדושה.

[5] מלבד מצוות הכהנים והלויים וממצוות שתלויות בבית המקדש וכד', שאת ההשלמה של מצוות אלו הוא מקבל מדין 'ערבוּת' (אחד התירוצים).

וכן אם אדם כבר מקיים את התרי"ג בחלק המעשי בשלמות ובקביעות, השייך לבחינת 'הדומם', רק עדיין אינו מכוון כוונה כללית לשם שמים בכל המצוות באופן קבוע, בבחינת 'בכל דרכך דעהו', עדיין לא השלים את מדרגת ה'צומח'. וכן על דרך זה בכל המדרגות.

דוגמאות פשוטות אלו, לכאורה מספיקות לרובנו לדעת איך לתעל את העבודה ע"פ המסוגלות שלנו בתורה ובתפילה, מבלי שניפול ליאוש ח"ו על שהתפללנו והשתדלנו על מדרגות, עניינים והשגות שאינם לפי ערכנו.

לאחר שידענו כל זאת, למדנו את היסודות האמיתיים של עבודת ה', הגדרת תכלית הבריאה וכו', חייבים אנו להיות בשמחה גדולה, שזכינו לגלות את הר ה', בבחינת "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה'..." (תהלים כד' ג'), שהוא היעד המיועד והמיוחל - 'תכלית הבריאה' כדברי המאמר: 'אין שמחה כ'התרת הספקות' (שו"ת הרמ"א סימן ה'), היות וחוסר הוודאות והדאגה, שמא אנו מבזבזים את הזמן היקר של חיינו 'בעסקה כושלת', מונע מֵאִתָּנוּ את השמחה והשלווה האמִתית.

משלב זה נשאר לנו רק להיכנס לפרטים ולאופן העבודה.