התעוררתי בסייעתא דשמיא לכתוב מספר עצות ומעט חידושים שראיתי בספרים, אשר עזרו לי מאוד, ועוזרים עד היום בעבודת ה', והַשְׁערתי היא שיועילו גם לאחרים הרוצים להתחדש, להתעלות ולהתחזק*
*שמעתי מרבנים חשובים, שבדורנו כל אדם יכול לדבר ולכתוב חיזוקים בעבודת ה', אפילו במדרגות הגבוהות ממדרגתו, בתנאי שהוא בתוך עבודה, מתאמץ ושייך באותו עניין, וכל שכן בחיבור זה ש'רובו ככולו' ציטוטים ומראה מקומות מגדולי הצדיקים.
אומרים חז"ל: "...כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו (תהלים קד' לא'), וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מאוד (בראשית א' לא'), לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲשָׂיו מאוד..." (תנחומא ויקרא).
ה' יתברך מכונה 'הטוב והמיטיב' ולא חסרה לו חכמה, יכולת או רצון. לפיכך בודאי שהעולם שברא הוא היותר טוב שהיה אפשר לו להמציא, ונאים ומשובחים הן לכל צרכי האדם ותכליתו (מלבי"ם בראשית א' לא').
אולם אפשר שהאדם מכח בחירתו יבחר לקלקל ו'לצאת' מהעולם הנאה והנפלא שברא ה' יתברך, כדברי המשנה: "הקנאה והתַּאֲוָה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", מדות לא מתוקנות, והמכנה המשותף שלהם הוא, הרדיפה אחרי הנאות של עולם חולף, בציפייה שיביאו לו אושר אמִתי ומילוי לריקנותו.
מהו אם כן האושר האמִתי?
על פי חז"ל הקדושים, האושר האמִתי הוא אושר רוחני השייך לתורה ולנצח, שאינו תלוי בזמן ומקום מוגבל, ומי שהוא עשיר ברוחניות, הוא ורק הוא המאושר.*
*הדברים מפורסמים, ואין כאן המקום להאריך.
"כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן, (תהלים קכח') אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא" (פרקי אבות ו' ד').
פירוש: אם מוכן אתה גם לזה מרוב חשקך להדבק באמת, אז על כל פנים, בין אם תהיה עשיר בממון או עני, בכל מצב, "אשריך" - תהיה מאושר גם בעולם הזה (עיין ב'מכתב מאליהו' א', מעמ' 2 באריכות).
אולם לדאבון לב, המציאות כיום היא (בדור 'עקבתא דמשיחא'), שאפילו שומרי התורה, החרדים לדבר ה', לא אוחזים "ממש" במדרגה שבה הגשמיות בטלה ומבוטלת והתורה היא כל חייהם, בבחינת "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה..." (יהושע א, ח), ומשום כך, גם האושר המצופה אינו תמיד מצוי, ובפרט כאשר מרחף איום תדירי מעל כל עולם התורה הנקרא, 'מצוות אנשים מלומדה', המכונה: 'זקנה' בעבודת ה'.
בשלב מסוים בדרכו של האדם, אפילו בקרב בני העליה, יש שמוצאים עצמם במסלול של שיגרה המלווה בהרגשה חזקה של כבדות ו'יבשות', חוסר סיפוק בכל הקשור לתורה ומצוות, ומאידך בענייני העולם הזה מגלים זריזות והתעניינות יתר, ואפילו אלו שהיו רגילים לעבוד את ה' בחיות והתרגשות יום יומית בהשגחה פרטית ודבקות, אפשר שימצאו את עצמם ביום מן הימים חשופים להנהגה של חושך, יובש ושיגרה קרה בכל הקשור לרוחניות, ובשלב מסוים גם תתגנב ללבם הרגשה של יאוש והשלמה עם המצב.
בשלב זה, נדלקת נורת אזהרה, והתייחסות מיוחדת מתבקשת בדחיפות.*
האמת היא, שבדרך כלל עובדי ה' האֲמִתִּיִּים לא יכנעו וישלימו עם הרגשת חוסר הרגש ה' וה'יבשות' הנ"ל, בפרט לאחר שעמדו בהצלחה פעמים אין מספר כנגד התקפות היצר המאיים תדיר לנתק אותם מחי החיים, ובמסירות נפש כל פעם מחדש התרוממו וחידשו את הקשר עם בורא עולם.
לפיכך לא ינום ולא ישן 'מבקש' ה', עד שימצא רפואה ומזור לנפשו.
'אין חדש תחת השמש' אמר שלמה המלך. 'מחלת הזקנה', חוסר הסיפוק והיבשות בקיום תורה ומצוות היא תופעה מוכרת עוד מדורי דורות, ונחשבת לאחד הנסיונות הקשים ביותר של כל עולם התורה מאז ומעולם, ועליה התריע הנביא ישעיה: "וַיאמֶר אֲ-דנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רַחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".
נגע זה בולט בפרט בדורנו, היות והקושי להגיע לפנים הלב ואל 'ההרגש', קשה עשרות מונים מדורות עברו (עיין ב'מכתב מאליהו' ה' 223 'ליבן של ראשונים'), וככל שמתרחקים ממעמד הר סיני ומבית המקדש, מתרחק גם ה"וידעת", דהיינו ידיעת רצון ה' וחכמת התורה, מה"והשבות אל לבבך", דהיינו לעשות בשמחה, בהרגשת הלב פנימית את רצון ה' בכוונה לשם שמים (עיין 'מכתב מאליהו' ב' 77), כדברי הגמרא (ערובין נג.): "אמר ר' יוחנן, ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, ושל אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סידקית".
למשל, בדורות עברו היה קל יותר לעובדי ה' להגיע לאמונה ובטחון, למִדות טובות ולמדרגת 'לשמה'*, אולם בדורנו, בדור 'עקבתא דמשיחא', דור 'העקב' המתחכך תדיר בעפר וכמעט נטול הרגשה רוחנית, עבודת הַפְנָמַת הידיעות קשה שבעתיים, ואם כבר רואים תוצאות, מזעריות הן. לא לחינם מתאר הנביא יחזקאל את ''לֵב'' הדור האחרון, ''לב האבן'': "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל יא' יט').
*דור מקבלי התורה - 'דור דעה' מכונה מבחינה רוחנית 'ראש'.
בדרך כלל בפני המתמודדים במחלת ה'זקנה בעבודת השם' עומדים שני המסלולים: מסלול 'עליה' או מסלול 'ירידה':
מסלול 'ירידה' פירושו, כניעה והשלמה עם מציאות רוחנית של 'מצות אנשים מלומדה', ואת כל המרץ, הכוחות והכישרונות מפנים בדר"כ לחיפוש אתגרים, אושר והנאות בתחומים הקשורים יותר לענייני העולם הזה. ואם מדובר באדם שזכה להיות אַבְרֵךְ, אפשר שיפרוש מחיי 'אַבְרֵךְ' לחפש אתגרים וסיפוקים חילופיים - כגון להיות 'מלמד', 'מרצה' או עסקן, לאחר שהשקיט את מצפונו בטענה של זיכוי הרבים או קשיי פרנסה*.
מסלול 'עליה' פירושו, להבין ולהכיר 'במחלת הזקנה', לדרוש ברופאים וברפואות, ולהאמין שאכן יש פתרון גם למצב שלי.
רבים, ללא הדרכה והכוונה נכונה, בוחרים את 'מסלול הירידה', כי באמת קשה לאדם להאמין שיש רפואה למכתו.
אמנם אלה המחוברים למדריכים אמִתיים ול'דעת תורה' יבחרו את 'מסלול העלייה' וימסרו נפשם לחפש עצות איך לצאת ממצב 'מיתה' למצב 'חיים', וכמו כן צריך זהירות רבה להתחבר לדעת תורה אמִתית, והחשוב ביותר, להרבות בתפילה על הדבר.
שמעתי עצה מעניינת מרב חשוב, שכל 'חולה' יחפש לעצמו, על פי נטיותיו, תחום התעניינות תורני מסוים להתמחות בו בצורה שלמה, ובכח אותה התמחות להחיות אצלו את כל עבודת ה'. כגון: להיות בקי בנביא, או ברש"י על התורה, או בהלכה פסוקה, בענייני מוסר, פנימיות וכד', בבחינת 'תל-פיות' - שכל הפיות פונות אליו.
אמנם הרב דסלר זצ"ל חדר לשורש הדבר, וכך הוא אומר ('מכתב מאליהו' ג' 138): "גדולי המוסר והחסידות בדורות האחרונים גילו צורך מיוחד בלימודים של עבודת הלב שמביאים לידי פנימיות: לימוד המוסר, עבודת התפילה והתעמקות בדרכי העבודה.
כי בדורנו, כאשר נתמעטו הלבבות, אין עצה אחרת, אלא מוכרחים להתחיל מבפנים - לעמול בהתבוננות מוסרית ובתפילה עם פנימיות. כי הסכנה גדולה שנטבע בחיצוניות, נטעה את עצמנו במעשים חיצוניים גרידא ללא תקנה ח"ו אם לא נשתדל בכל כוחותינו בדרכי קניין הפנימיות. ה' יתברך יסייענו ויפתח את לבבנו לעבדו באמת".
ועל דרך זה מוסיף הזוהר הקדוש ומגלה לנו שהרפואה המיוחדת לדורנו להירפא ממחלת 'היובש' בדור 'עקבתא דמשיחא' היא: לימוד פנימיות התורה, כל אחד לפי ערכו ומדרגתו*.
* "וזה שאמרו בתיקונים (תיקון ל' נתיב תנינא): "... וי לון מאן דגרמין דיזיל ליה מן עלמא, ולא יתוב לעלמא, דאילין אינון דעבדי לאורייתא יבשה, ולא בעאן לאשתדלא בחכמה דקבלה - [אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצוה]... (עיין 'בהקדמה לספר הזוהר' של בעל 'הסולם' זצ"ל סעיף סט').
